פרק 2: חומר רקע לפרק שש

אור הבוקר של יום ראשון מעולם לא חדר אל המרתפים העמוקים של משרד הקסמים, אך שרשראות הפנסים המכושפות שנתלו לאורך המסדרון עברו בדיוק בשעה שבע מזוהר לילה עמום לאור כחלחל-קר של תחילת יום עבודה. בתוך מחסן הגרוטאות הקטן שהוקצה להם בקומה התחתית, ששימש בעבר לגניזת מסמכי מכס נשכחים, הזמן לא נמדד לפי שעות אלא לפי מפלס הנוזל בספלי התה הקרים וגובה ערימות הנייר שנערמו על השולחן.

שולחן אלון כבד וסדוק, שרגל אחת שלו נשענה על כרך עב-כרס של תקנות מיסוי מ-1892 כדי למנוע ממנו להתנדנד, תפס כמעט את כל מרכז החדר. עליו נפרסו זה לצד זה שני עולמות זרים לחלוטין: מפות שמיים עתיקות ששורטטו בדיו כסופה על גבי קלף בהוגוורטס, ולצידן תצלומי שחור-לבן מוגלגיים מבריקים שסומנו בחותמות אדומות של מודיעין הצי האמריקאי. הדבר היחיד שהעיד על הלילה המפרך שעבר עליהם היה ערימה של ארבעה ספלי תה ריקים, כתמי סוכר חום על לוחות העץ, וריח עז של קפה שחור חזק שארתור הצליח לרקוח במאמץ רב באמצעות קומקום נחושת שפלט מדי פעם גיצים אקראיים.

לארתור נדרשו כמעט שבע שעות תמימות – החל ממסע מפתח-המעבר המטלטל מקליפורניה למרתף הזה בלונדון באישון לילה, ולצד שתי גיחות חטופות במסדרונות הריקים כדי להרגיע את פאדג' שהסתובב במשרדו כמו חיה פצועה – כדי להביא את ד"ר ג'יימס וסטפאל למצב שבו אינו מאיים לפנות לשגרירות ארצות הברית או להסגיר את שניהם לאף-בי-איי. ארתור הניח מולו את כל התדפיסים, פרס את גזרי העיתונים, והסביר בסבלנות אין-קץ את גודל המשבר: הלוויין המוגלגי ראה את מה שאף עין לא הייתה אמורה לראות, ואמנת הסודיות הבינלאומית עמדה על סף תהום.

כעת, כשההלם הראשוני של מסע מפתח-המעבר נרגע והקיבה של ג'יימס חזרה למקומה, מדען החלל כבר לא נראה כמי שעומד להתעלף. שרוולי חלוק המעבדה הלבן שלו היו מקופלים ברישול עד למרפקיו, ועיניו היו טרוטות מאחורי המשקפיים בעלי המסגרת השחורה, אך המבט שלו היה חד, אנליטי וממוקד כולו בבעיה שלפניו. כל חייו הבוגרים עמל כדי להתרחק מעולם הקסם. כסקיב שנולד למשפחה שלא ידעה כיצד להכיל ילד חסר שרביט, הוא ברח אל המספרים, אל חוקי האופטיקה ואל הפיזיקה המוצקה – עולם שבו חוקי הטבע אינם משתנים על פי גחמה של מילה בלטינית. והנה, האיש שישב מולו, ראש לשכה במשרד הקסמים, לא התייחס אליו כאל פגם גנטי או אזרח סוג ב'. ארתור וויזלי הקשיב לו ביראת כבוד השמורה לגדולי המלומדים.

ג'יימס נאנח קלות, הושיט יד לכיס החלוק ושלף עט כדורי כחול ופשוט. בנקישה חדה של הפקק, הוא החל לשרטט קווים נקיים על גבי פיסת קלף רחבה, מסלק הצידה מצת מזמר וערימת תיקיות מאובקות.

ארתור, שעמד מעבר לשולחן, שלף מכיסו מטלית צמר שחוקה וניגב במרץ את משקפיו בעלי המסגרת החוטית. הוא החזיר אותם אל חוטמו, נשען קדימה על קצות אצבעותיו, ועקב אחרי תנועת העט בנשימה עצורה. העובדה שגליל הפלסטיק הזעיר הזה פלט קו דיו מדויק, כהה ואחיד בלי שום קסת, נוצה או לחש זרימה מתמיד, המשיכה להפנט אותו לחלוטין. הוא הושיט אצבע מהססת, כאילו רצה לגעת בדיו הטרי כדי לבדוק אם הוא אמיתי, אך נסוג ברגע האחרון. "כדורית מתכת זעירה שמסתובבת בקצה..." מלמל ארתור לעצמו בפעם השלישית באותו בוקר, קולו רועד מעט מהתפעלות. "וכוח הכבידה שמושך את הדיו מטה אל הנייר. גאונות, ג'יימס. פשוט גאונות צרופה."

ג'יימס הרים את עיניו לרגע, הקיש בפקק הפלסטיק השקוף על השולחן בתנועה קצרה של חוסר סבלנות, ואז הצביע בעזרת קצה העט על השרטוט שזה עתה יצר. "אם נסכם את מה שביררנו עד כה, ארתור," אמר ג'יימס, קולו נמוך וצרוד מלילה ללא שינה, "המצב שלכם מורכב פי שניים ממה שחשבת. אתם לא מתמודדים עם בעיה אחת, אלא עם שתיים נפרדות לחלוטין."

ארתור קפא. בידו האחת עדיין אחז כפית כסף קטנה שבה בחש קודם לכן את הקפה, והוא נעץ בה מבט תוהה לרגע לפני שהניח אותה בזהירות על פינת השולחן. "שתיים? האמנתי שיש רק עין מוגלגית אחת שמרחפת מעלינו כרגע."

"כרגע כן, אבל לא לאורך זמן," הסביר ג'יימס ותחם שני מלבנים ברורים על גבי הקלף. "המלבן הראשון הוא הלוויין שכבר נמצא למעלה. ב-8 באוגוסט, לפני חמישה ימים, מעבורת החלל קולומביה שוגרה מקייפ קנוורל במשימה מסווגת. היא שחררה למסלול לוויין ביון חדש. המעבורת עצמה עדיין נמצאת במסלול ומתכוננת לנחיתה היום בקליפורניה, אבל הלוויין כבר החל לכייל את המצלמות שלו. התצלום שנחת על השולחן שלך נלכד בסיבוב הבדיקה הראשון שלו מעל אירופה. המכשיר הזה חי, מתפקד, ומקיף את כדור הארץ בכל תשעים דקות."

ארתור הרים את התצלום המגורען בשתי ידיים, קירב אותו לעיניו עד שקצה אפו כמעט נגע בנייר, ונשף נשיפה ארוכה שהרעידה את הנייר המבריק. "ומרלין יודע מתי הוא יחלוף שוב מעל האגם של הטירה. כל שעה וחצי? השמיים מלאים במכונות שלכם."

"והוא לא יישאר שם לבד," המשיך ג'יימס, תוך שהוא מתופף בעטו על המלבן השני שעל הדף. "המודיעין האמריקאי בונה מערך שלם. הלוויין התאום שלו, שנושא מערכת צילום רגישה ומתקדמת בהרבה, מיועד לשיגור בעוד כחצי שנה במעבורת הבאה. ואיפה אתה חושב שהוא נמצא כרגע?"

ארתור הניח את התצלום בחזרה, שילב את ידיו מאחורי גבו והחל לפסוע בצעדים ארוכים ומדודים לאורך החדר הצר, כשהוא מביט בריכוז בקרקעית האבן. "במחסן? במפעל סודי של מוגלגים?"

"הלוואי," פלט ג'יימס חצי גיחוך מריר, שפשף את גשר אפו מתחת למשקפיים והחזיר את מבטו לשרטוט. "הוא נמצא עכשיו בתוך מתקן ההרכבה של נאס"א בקייפ קנוורל, פלורידה. הוא מורכב על מתקן כיול ועובר ליטושים ובדיקות אחרונות לקראת השיגור. אם אנחנו רוצים למנוע מהמשבר הזה לחזור על עצמו בעוד שישה חודשים, אנחנו חייבים לטפל בשניהם. בזה שנמצא למעלה, ובזה שממתין על הקרקע."

ארתור נעצר, ממשיך לשלב את ידיו מאחורי גבו בהבעה מהורהרת. "ואנחנו יכולים לבצע את שתי הפעולות מאותו המקום? מאותו... בסיס של מעבורות?"

"מבחינה תיאורטית – כן, הכל מתרכז שם," אמר ג'יימס, זוקף אצבע מורה. "אבל כאן מתחילה הבעיה המעשית, וויזלי. הלוויין שכבר טס מעלינו רחוק מדי בשביל קסם. הדרך היחידה להשבית אותו בלי לעורר מלחמת עולם היא לשדר אליו פקודת רדיו מתחנת התקשורת של הבסיס. נגרום למראות הטלסקופ שלו להסתובב מעט הצידה כדי 'להגן על העדשה מקרינת שמש ישירה'. המוגלגים יחשבו שזו תקלת תוכנה."

ארתור הפנה את מבטו במהירות אל המדען. "מצוין! אז אנחנו פשוט מגיעים לתחנת השידור, ואתה מקליד את הפקודה במכונות שלכם!"

"שום דבר לא 'פשוט' במתקן צבאי מאובטח," קטע אותו ג'יימס, והטעים כל מילה תוך שהוא חובט בקלות באגרופו על השולחן. "ואל תשכח את המשימה השנייה: הלוויין שעל הקרקע. אנחנו חייבים להחדיר פילטר אופטי זעיר, רכיב מוגלגי לחלוטין לכאורה אבל עם שבירת-אור מכוילת, ישירות לתוך העדשה הראשית שלו. והרכיב הזה נמצא בתוך מה שאנחנו קוראים לו 'החדר הנקי'."

ארתור מצמץ, סקרנותו מתעוררת מחדש. הוא ניגש לשולחן, רכן לעבר ג'יימס והטה את ראשו הצידה. "חדר נקי? כמו... חדר שעבר לחש קרצוף יסודי של עקרת בית נמרצת?"

"נקי פי מיליון," תיקן ג'יימס ביובש מוחלט. "חדר עם סינון אוויר מוחלט ובקרת לחות. שום אדם לא נכנס לשם בלי 'חליפת ארנב' – סרבל מגן שמכסה מכף רגל ועד ראש, כולל כפפות ומסכה. סיב צמר בודד מהמקטורן שלך, גרגיר אבק אחד, או שערה ג'ינג'ית שתיפול על מראת הטלסקופ – והמערכת מזהה זיהום, כל האזעקות בבסיס נדרכות, והמשימה מתה במקום."

ארתור שחרר את שרוולו מידו של ג'יימס, מבין מיד את ההשלכות. "חליפות מגן מוגלגיות..." אמר ארתור, קולו מלא הערכה כנה. "חדר שבו גרגיר אבק שקול לסכנה. להשיג טיהור כזה בלי שום קסם... איזו משמעת מופלאה."

"זו לא משמעת, זו פיזיקה אופטית," רטן ג'יימס, אך מיד התכופף מעט קדימה וקולו נעשה שקט ומזהיר. "והחלק המסוכן באמת הוא הקסם שלכם. המעגלים האלקטרוניים של הלוויין רגישים באופן קיצוני. אם מישהו יאבד שם את העשתונות, ישלוף שרביט ויטיל לחש חזק מדי, השבבים פשוט יישרפו. הריח של סיליקון שרוף יקפיץ את האבטחה, ושנינו נבלה את שארית חיינו במתקן כליאה פדרלי. הפעולה בחדר הנקי חייבת להיות מדויקת, שקטה ונטולת כל זיק קסם גלוי."

ארתור עמד זקוף מולו, אצבעותיו מתהדקות לאיטן סביב דש המקטורן. מבטו נע בין שרטוט הלוויין לבין תצלום הטירה שעל השולחן. "אז אם הבנתי את התמונה במלואה," אמר ארתור לאט, מוודא כל פרט בקול רגוע ושקול, "אנחנו צריכים לחדור לבסיס צבאי שמור בפלורידה. להגיע לתחנת השידור כדי לשלוח פקודה ללוויין שבמסלול, ובמקביל להסתנן לתוך החדר הנקי בתוך חליפות לבנות כדי לשתול פילטר בעדשה של הלוויין השני. וכל זה בלי להפעיל אזעקות, בלי לעורר חשד, ובלי לשרוף את המכשירים המוגלגיים שלכם."

ג'יימס נאנח אנחה עמוקה, השליך את העט הכדורי על השולחן והתרווח לאחור בכיסאו, משלב את זרועותיו בספקנות מוחלטת. "בדיוק. ועם כל הכבוד להערצה שלך לעטים כדוריים, וויזלי, אין לי שמץ של מושג איך סקיב בלי שרביט וקוסם בחליפת טוויד אמורים לעקוף את האבטחה של חיל האוויר האמריקאי, את גדרי המערכת ואת מצלמות האבטחה בלי להיתפס תוך חמש שניות."

חיוך קטן, חם ומלא ביטחון עלה סוף סוף על פניו העייפות של ארתור. הוא יישר את גבו, טפח בידו טפיחה קלה ומעודדת על כתפו של המדען, ואמר: "אל תדאג, ג'יימס. בדיוק בשביל זה דאגתי לנו לתגבורת. השר אישר לי לצרף מומחה שטח מהשורה הראשונה. קוסם צעיר ומבריק, בעל תעוזה יוצאת דופן, שבדיוק סיים לכתוב את ספרו הראשון על התמודדות עם סכנות אפלות. שלחתי לו ינשוף בהול הבוקר. הוא אמור להגיע הנה בכל רגע."

נקישה קלה נשמעה על דלת העץ, ועוד בטרם הספיק ארתור לענות, היא נפתחה פנימה בתנועה שקטה וחלקה.

האיש שנכנס לא נראה מתאים למרתף הטחוב. גילדרוי לוקהרט היה אז בן עשרים וחמש, אך התנועות שלו כבר שידרו את הביטחון הנינוח של אדם שרגיל שכולם מביטים בו. הוא לבש גלימת מסעות קלה ומגוהצת היטב בגוון כחול-עמוק, שתאמה בדיוק את צבע עיניו. שיערו הבהיר היה מסודר בגלים רכים שנועדו להיראות טבעיים לחלוטין, ועל פניו היה נסוך אותו חיוך קל ופוטוגני שכבר החל להתפרסם בטורי החברה של "הנביא היומי". תחת זרועו החזיק עותק כרוך בעור חום – ספרו הראשון, שהפך ללהיט מיידי ונחטף מהמדפים, ועכשיו יצא זה עתה במהדורה שנייה.

"בוקר טוב, ארתור," אמר לוקהרט בקול שקט, מלוטש ורגוע, נכנס אל החדר בלי להפגין שום סלידה מהאבק. "הינשוף שלך תפס אותי בדיוק לפני ראיון קצר. הבנתי מפאדג' שיש כאן עניין רגיש שדורש... גישה קצת יותר מעודנת מהרגיל."

ג'יימס עקב אחריו במבט ארוך. הוא לא זז ממקומו, רק הניח את העט הכדורי באטיות על השולחן וסקר את הגלימה המדויקת, את השיער המוקפד ואת הספר. לאחר כמה שניות של דממה, פנה לארתור בקול יבש: "זה המומחה לשטח?"

"זהו גילדרוי לוקהרט," מיהר ארתור להציג, קולו מלא הערכה כנה. "הוא בדיוק חזר ממחקר שדה ממושך ופרסם חיבור מרשים ביותר. גילדרוי, זהו דוקטור ג'יימס וסטפאל. הוא סקיב, ואחד ממהנדסי האופטיקה הבכירים של סוכנות החלל המוגלגית."

לוקהרט העיף מבט חטוף בווסטפאל, הנהן בנימוס מאופק והתקרב אל השולחן. הוא לא נגע בקלפים המאובקים, אלא הניח את ספרו בעדינות על הקצה הנקי ביותר של האלון, והשפיל מבט אל תצלום הלוויין המגורען שנח מולו.

"אז זה המכשיר המדובר," אמר לוקהרט ברוגע, בוחן את הצילום בהבעה משועשעת קלות. "מצלמה שמרחפת בשמיים. המוגלגים האלה באמת משקיעים מאמץ כביר כדי להחליף מטאטא אחד פשוט."

"הם משקיעים מיליארדי דולרים," העיר ג'יימס ביובש, רוכן קדימה. "והמצלמה הזו כרגע מזהה כל פרט בטירה שלכם מגובה של שלוש מאות קילומטרים."

"ראיתי בעיות גרועות מזו, דוקטור," השיב לוקהרט בקלות, משלב את ידיו מאחורי גבו ופונה אל ארתור. "קראתי את התקציר שפאדג' שלח לי. אתם מדברים על חדירה שקטה, סרבלים מיוחדים, החלפת רכיבים במעבדות... ארתור, ידידי, אתה תמיד נוטה לסבך דברים."

ארתור כיווץ את גבותיו. "לסבך? גילדרוי, מדובר במתקן צבאי סגור. ג'יימס הסביר לי שכל שגיאה קטנה שם תעורר אזעקה בכל היבשת."

"היא תעורר אזעקה רק אם מנסים לפעול כמו גנבים בלילה," אמר לוקהרט בחיוך סבלני, כמעט אבהי, אף שהיה צעיר מארתור בכמעט חמש-עשרה שנה. "אני עובד אחרת. במקום להתגנב דרך פילטרים ומערכות אוורור, מגיעים ישירות לשער הראשי. מוגלגים מגיבים בצורה צפויה להפליא לסמכות ולביטחון עצמי. שיחה קצרה, מעט כריזמה, ואם צריך – התערבות מדויקת." הוא הוציא מכיס גלימתו שרביט עץ בהיר ומלוטש, החזיק אותו ברפיון אלגנטי בין אצבעותיו, והמשיך: "לחש זיכרון אחד, מבוצע ביד מקצועית, פותר בעיות ששום פילטר לא יפתור. השומרים בכניסה, הטכנאים בחדר הבקרה – כולם יכולים פשוט לשכוח שהתמונות האלה התקבלו אי פעם. חצי דקה של עבודה נקייה, ואף אחד בבסיס לא יזכור אפילו למה הם כיוונו את המכשיר לשם."

ג'יימס וארתור הביטו בו בלי להניד עפעף. הדממה במרתף נעשתה כבדה לרגע, עד שהמדען הרים שוב את העט הכדורי, סובב אותו באצבעותיו ושאל בקול מדוד: "ומה לגבי מרכז הבקרה שקולט את הנתונים במקביל בקולורדו? הנתונים האלה מגובים אוטומטית ומשודרים בשבריר שנייה למספר מוקדים ברחבי ארצות הברית. אם אתה מוחק את הזיכרון לטכנאי אחד בפלורידה, המערכת המרכזית מזהה נתק ותוך דקה הבסיס יוצף בפלוגת נחתים חמושה. זה לא כפר נידח עם שד, מר לוקהרט. זו רשת צבאית."

לוקהרט הביט בג'יימס, מבטו נע לרגע אל ארתור. החיוך שלו קפא לשבריר שנייה, לפני שהחזיר את השרביט לכיס הגלימה בתנועה חלקה. אצבעותיו גלשו לכיסו הפנימי, שולפות משם פנקס קטן ועט-נוצה זעיר. "רשת צבאית... נחתים," מלמל לוקהרט לעצמו, רושם כמה מילים במהירות ועיניו בורקות לרגע. "מצוין. חומר רקע נהדר לפרק שש." הוא הרים את מבטו בחזרה אל ג'יימס, שומר על קור רוח מוחלט, והחליק את הפנקס בחזרה לגלימתו. "ובכן," אמר בקול נינוח, "תמיד טוב שיש בצוות מישהו שדואג לפרטים הטכניים המשעממים. בשביל זה בדיוק צירפנו אותך, דוקטור."

ארתור מיהר להתייצב ביניהם, מרים שתי ידיים פתוחות בתנועה מפייסת של מי שרגיל להפריד בין תאומים ג'ינג'יים מתקוטטים. "מצוין. אני שמח שכולנו מסכימים על חשיבות העבודה המשותפת," אמר ארתור בנימה נחרצת, שגרמה לשניהם להביט בו. הוא פנה אל לוקהרט: "גילדרוי, היכולות שלך חיוניות למקרה שניתקל באבטחה פיזית מחוץ למתקנים. אבל בתוך החדר הנקי ובמרכז הבקרה – אנחנו פועלים אך ורק לפי הכללים המדויקים של ג'יימס. בלי לחשים גסים, בלי להשאיר שום עקבות."

לוקהרט משך בכתפיו בהשלמה אלגנטית. "כפי שתרצה, ארתור. אני ממילא מעדיף לשמור את הכוחות שלי לשלבים הדרמטיים באמת."

"אם כך, יש לנו פחות משבוע," אמר ג'יימס, קולו חוזר להיות ענייני ומתוח. הוא קיפל את שרטוטי הלוויין ותחב אותם לתיק העור שלו. "אני צריך לחזור לקליפורניה כדי להשיג לנו אישורי כניסה לשער הבסיס וחליפות סטריליות. אתם צריכים להביא את רכיב הזכוכית המכושף שיתאים לעדשה, מבלי לבלוט אפילו בעשירית המילימטר."

"המומחים של מחלקת המסתורין כבר עובדים על זה," אישר ארתור, וסגר את תיק המסמכים של המשרד בנקישה חדה.

לוקהרט הבזיק חיוך רחב, שילב את אצבעותיו וחיכך את כפות ידיו זו בזו בהתלהבות בלתי מרוסנת. "פלורידה! שמש, מוגלגים, לוויינים ומבצע חילוץ חשאי..." אמר לוקהרט, ועיניו הכחולות נצצו. "אני פשוט לא יכול לחכות להרפתקה הזו. הקוראים שלי הולכים לבלוע כל מילה, ארתור, פשוט לבלוע!"

ג'יימס פתח את פיו למחות, אך ארתור שלף שעון כיס כבד ממעילו והניד בראשו קלות.
"כדאי שתזדרז, ג'יימס," הוא אמר בעדינות. "עוד שתי דקות תפספס את מפתח-המעבר שלך."

ג'יימס בלע את המילים שעמדו על קצה לשונו, הניף את התיק על כתפו ונאנח.

"פלורידה," סינן לעברם, והפנה את גבו אל הדלת. "אל תאחרו."