פרק 3: המקומיים כאן פשוט פראיים

הלחות של מרכז פלורידה באוגוסט לא הייתה מזג אוויר: היא הייתה קיר מוצק של אדים רותחים. האוויר עמד במקומו, סמיך ודביק, וצרצור הציקדות מתוך סבך השיחים המוזנח נשמע כמו מסור חשמלי שאינו עוצר לעולם.

בתוך שברולט קפריס כחולה ושכורה שחנתה בצילו הדל של מטע תפוזים נטוש, ד"ר ג'יימס וסטפאל כיוון את כל פתחי המיזוג הישנים היישר לפָניו, נואש למעט אוויר קר. הוא הביט בחרדה דרך השמשה המאובקת אל שביל העפר המבודד. השעון הדיגיטלי על לוח המחוונים הראה עשר ושלוש דקות.

משב רוח עז ופתאומי הכה בדפנות המכונית. האוויר בשולי השביל קרס לתוך עצמו במין חבטה עמומה, כאילו נוצר שם ואקום רגעי, ומיד לאחריו הוטחו שתי דמויות אל תוך החול הלוהט. הן נחתו מגובה חצי מטר, כשאצבעותיהן עדיין לופתות יחד צינור מתכת חלוד וקצר.

ג'יימס זינק החוצה מהרכב, מתעלם מגל החום שהיכה בו כמו אגרוף קפוץ. "פנימה! מיד!" סינן בלחש היסטרי לעבר הדמויות המתנערות באבק. "אם מישהו עובר בכביש הראשי הוא יראה אתכם ממרחק קילומטר!"

ארתור וויזלי כשל קדימה מתוך החול, שומט את הצינור החלוד ונשפך באפיסת כוחות אל המושב האחורי. הוא נראה כמו אדם שעבר בישול איטי: פניו היו אדומות כסלק, זיעה ניגרה ממשקפיו במורד אפו, ולמרבה הזוועה הוא היה רכוס עד הצוואר במעיל טוויד בריטי עבה, כבד ומחניק, אותו לבש מעל אפודת צמר סרוגה.

אך ברגע שדלת הרכב הכבדה נטרקה, והאוויר הממוזג והיבש פגע בעורו הלוהט, ארתור קפא. עיניו נפערו ביראת קודש מוחלטת, והוא שכח לחלוטין את החום שספג בחוץ. הוא הצמיד את אפו אל פתח הפלסטיק השחור שממנו בקע הקור, מרגיש את משב הרוח הצונן על פניו, ונשף בהתפעמות חרישית:

"בשם אפו של מרלין... ג'יימס, המכונה הזאת מייצרת חורף! פשוט ככה, בתוך קופסת מתכת על גלגלים, בלי טיפת קסם!" ארתור העביר את ידו על ריפוד המושב, עיניו נוצצות בהתרגשות של ילד בחנות ממתקים. "יום אחד, אני נשבע לך, אני חייב לקנות לעצמי מכונית כזאת. אני אקח אותה לאנגליה, אחביא אותה בסככה בחצר מאחורי הבית, אפרק אותה עד הבורג האחרון ואגלה איך הכל עובד מבפנים. אולי אפילו... אולי אפילו אוסיף לה כמה שיפורים קסומים משלי, רק כדי לראות אם היא תוכל—"

דלת הנוסע הקדמית נפתחה, וגילדרוי לוקהרט החליק פנימה בקלילות אל מושב הנוסע. הוא עטה גלימת משי ארוכה בגוון לילך בוהק עם עיטורי כסף נוצצים, שנראתה הולמת לנשף מפואר בלונדון אך בלטה כמו שלט ניאון באמצע פלורידה. עוד בטרם הספיק ג'יימס להושיב את עצמו מאחורי ההגה, לוקהרט כבר הוריד את מגן השמש, הטה את מראת האיפור הקטנה לעבר פניו, ובחן את עצמו בחיוך זחוח.

"דוקטור, תירגע. הלחץ הזה לא מיטיב עם עור הפנים שלך," הפטיר לוקהרט ברוגע והעביר אצבע על קו הלסת שלו. "השמש כאן אמנם פראית למדי, אבל מעט גוון שזוף יעניק לי חספוס מושלם. 'חוקר נועז מול איתני הטבע' – זה פשוט ימכור את המהדורה הבאה מעצמה. הצלם של 'הנביא היומי' ישתגע על הברק הזה כשאחזור."

ג'יימס עצם את עיניו בחוזקה, נשף אנחה כבדה, ושילב להילוך. מנוע השברולט נהם, והרכב זינק קדימה אל כביש החוף.

הנסיעה נמתחה בדממה דרוכה. מימי האוקיינוס האטלנטי נצצו מבעד לחלונות הימניים, בעוד ג'יימס נוהג בשתיקה מתוחה ובוחן בדאגה את מראות הצד.

מהרדיו הישן של הרכב בקעו קולו המרחף של דייוויד בואי וצלילי הפריטה האקוסטית של "Space Oddity", מתמזגים ברחש הנשיפה של המזגן. ארתור רכן קדימה מהמושב האחורי, עיניו מרותקות אל רשת הפלסטיק של הרמקול, מקשיב לספירה לאחור המוקלטת שבשיר — עשר, תשע, שמונה... — ותוהה איך גלי רדיו מוגלגיים מצליחים להעביר צלילי שירה ממרחקים לתוך קופסה בלי שום תיווך קסום.

הצלילים האחרונים של השיר דעכו, וקולו הנמרץ של השדרן מילא את החלל: "זה היה דייוויד בואי הקלאסי עם מייג'ור טום שלו כאן ב-BJ105! מחווה קטנה והולמת למה שקורה ממש מעל הראשים שלנו. השעה עשר ועשרים, והספירה לאחור האמיתית נמשכת: בעוד ארבעה ימים בלבד, ב-25 באוגוסט, הגשושית וויאג'ר 2 תחלוף על פני כוכב הלכת נפטון ותשדר אלינו תמונות היסטוריות של מערכת הטבעות..."

ג'יימס הנמיך את עוצמת השמע. ארבעה ימים. שביב של רעיון צץ במוחו, אבל לפני שהספיק לחשב את השלבים הבאים, הבזיק אור כחול-אדום במראה האחורית, וסירנה משטרתית קצרה פילחה את האוויר.

"לעזאזל," סינן ג'יימס, לבו צונח לתחתית בטנו. הוא האט ועצר בצד הכביש. "הקשיבו לי, שניכם. זה שוטר מקומי. אף מילה. תנו לי לטפל בזה."

שוטר תנועה חסון במדי חאקי מגוהצים ומשקפי שמש כהים ירד מהניידת וצעד לעברם בצעדים מדודים.

ג'יימס הוריד את החלון. גל חום מהביל חדר מיד פנימה. "בוקר טוב, אדוני השוטר."

השוטר הניח יד על מסגרת הדלת והתכופף פנימה. "רישיון ומסמכי רכב. סטית לשוליים שם מאחור. הכל בסדר איתך, אדוני?"

"הכל בסדר גמור," מיהר ג'יימס לומר, מושיט לו את הרישיון ואת חוזה השכירות. "השמש סנוורה אותי לרגע, ואני קצת עייף מהנסיעה."

השוטר לקח את הניירות, אך מבטו נדד פנימה – וקפא.

הוא נעצר על לוקהרט, שישב במושב הקדמי עטוף במשי לילך בוהק ושלח לעברו חיוך מסנוור שלא מהעולם הזה, ואז עבר למושב האחורי, שם ישב ארתור: מזיע בכבדות, אדום כסלק, וחנוט בתוך מעיל טוויד חורפי כבד באמצע גל חום פלורידי.

השוטר הזדקף לאיטו, ומשקפי השמש שלו נשלפו באצבע אחת. "לאן אתם נוסעים?" שאל בקול שאיבד כל נימה שגרתית.

"למוטל בקוקו ביץ'," השיב ג'יימס, מרגיש את הזיעה הקרה בגבו. "הם קרובי משפחה שלי מאנגליה, המזוודות שלהם התעכבו בנמל התעופה ולכן הם עם בגדי הטיסה—"

"הו, אין צורך לדאוג, שוטר יקר!" קרא ארתור בטון לבבי, רוכן קדימה מתוך רצון כנה להפיג את המתיחות. "אנחנו מסתדרים מצוין! מכונית נהדרת יש לכם כאן, פשוט תענוג צרוף. תן לי רק להראות לך את אישורי המסע שלנו כדי שתראה שהכל כשורה..."

ובשיא התמימות, ארתור שלח את ידו עמוק אל מתחת לדש מעיל הטוויד הכבד שלו, מחפש בכיס הפנימי.

התנועה הזו הקפיצה את השוטר כאילו דרך על מוקש.

באמצע אוגוסט הלוהט, גבר זר שמזיע בתוך מעיל חורף עבה ושולח יד מהירה אל בית החזה שלו – עבור שוטר אמריקאי זה היה סימן מובהק אחד בלבד: שליפת אקדח מוצפן.

"אל תזוז!" צעק השוטר, קולו חותך את האוויר. ידו ננעלה על קת האקדח שלו ושלפה אותו חצי דרך מתוך הנרתיק בנקישה חדה. "תוציא את היד מהמעיל עכשיו! שניכם מקדימה – ידיים על הדשבורד! עכשיו!"

ג'יימס קפא באימה, רואה בעיני רוחו איך טיול המחקר נגמר באסון ירי על שולי הכביש.

במושב האחורי, החיוך של ארתור נמחק באחת. הוא הביט באקדח הנשלף והבין את גודל הסכנה. ידו בתוך המעיל זינקה באינסטינקט לעבר השרביט כדי להגן עליהם, אך הוא היה תקוע תחת שכבות הצמר.

אך גילדרוי לוקהרט ישב במושב הקדמי, בדיוק מול קנה הנשק שהחל להיחשף.

כשחרב או אקדח איימו על פניו המטופחות, לוקהרט לא היסס. אינסטינקט ההישרדות שלמד לשייף בכל שנותיו פעל באופן אוטומטי, מהיר ומדויק מכל תנועה אחרת. השרביט החליק מתוך שרוול המשי שלו אל כף ידו.

"אובליוויאטה!"

הלחש נלחש מבעד לחלון הפתוח בחדות מושלמת. קרן אור ירוקה דקיקה הבזיקה בחלל הרכב ופגעה ישירות במצחו של השוטר.

ההשפעה הייתה מיידית. גופו של השוטר רפה באחת. אחיזתו בנשק השתחררה, והאקדח החליק חזרה לנרתיק בנקישה קלה. מבטו הדרוך והמאיים נמחק כליל, מתחלף בהבעה חלולה, רגועה ובוהה.

השוטר מצמץ מספר פעמים. הוא הביט ברישיון הנהיגה של ג'יימס שעדיין החזיק בידו השנייה, בהה בו ברפיון, ואז הושיט אותו בחזרה דרך החלון.

"אה... הכל נראה בסדר," מלמל השוטר בקול מרוחק ומעורפל. "תסעו... תסעו בזהירות."

הוא הסתובב לאיטו, ופסע בצעדים כבדים ומתנדנדים של אדם שהתעורר הרגע משינה עמוקה בחזרה אל הניידת שלו.

דממה כבדה שבה לרכב. במושב האחורי, ארתור שמט את ידו מהמעיל ונשף בהקלה עצומה. "עבודה יפה, גילדרוי. ממש בשבריר השנייה."

לוקהרט ישב שם עוד רגע אחד, חזהו עולה ויורד במהירות ופניו חיוורות. אך ברגע שקלט את מבטו ההמום של ג'יימס במראה, התעשת מיד. הוא הזדקף, יישר את שרוול הלילך באלגנטיות מעושה, ומשך חזרה את חיוכו הזחוח כאילו שלט במצב מתחילתו.

"המקומיים כאן פשוט פראיים," הפטיר לוקהרט בביטול מתנשא, והציץ שוב במראת האיפור כדי ליישר את הבלורית. "חוסר נימוס בסיסי שפשוט לא ייאמן. ג'יימס, תגרום למכונה הזאת לזוז כבר, בבקשה. השמש הזאת עושה שמות לעור הפנים שלי."

ג'יימס לא הוציא הגה. הוא לחץ על דוושת הגז והתרחק מהניידת במהירות, אוחז בהגה בידיים רועדות ומנסה להסדיר את נשימתו.

השברולט פנתה מהכביש הראשי אל תוך חניית האספלט הלוהטת של מוטל "לונה סי" בקוקו ביץ'. מעל ראשיהם זמזם שלט ניאון כחול וצהוב בצורת סהר מחייך מעל גלי ים, פולט צליל חשמלי דק שהתערבב בריח חריף של כלור מבריכת שחייה קטנה שבמרכז המתחם.

ג'יימס כיבה את המנוע ומשך את בלם היד. "אני הולך לקחת את המפתח," אמר, משפשף את עיניו העייפות. "אתם תחכו כאן, ברכב. אל תעזו לצאת—"

אך ברגע שהמזגן דמם, גל החום שחדר לתא הנוסעים היה בלתי נסבל. ארתור, שחש שוב כמו כיכר לחם שנשכחה בתנור, זינק החוצה בלי לחכות שנייה. לוקהרט מיהר בעקבותיו בצעדים קלים, נחוש להרחיק את עור פניו מהקרינה היוקדת, ושניהם חמקו אחרי ג'יימס אל תוך משרד הקבלה הממוזג.

משרד הקבלה היה קריר, אפלולי ומבורך. מאחורי דלפק עץ פורמייקה ישבה אישה כבת חמישים, עטורת תלתלים נפוחים ומרוססים בכמות נדיבה של ספריי שיער. תג פלסטיק קטן על חולצתה הכריז עליה כ'ברנדה'. היא קראה מגזין רכילות צהוב ולעסה מסטיק בקצב אחיד.

ג'יימס ניגש לדלפק, מנסה לחסום את השניים שמאחוריו בגופו. "שלום. הזמנה על שם וסטפאל."

ברנדה הרימה את עיניה, והלעיסה נפסקה באחת.

מבטה חלף על פני ג'יימס וננעל בספקנות מוחלטת על הדמויות שמאחוריו. היא בחנה את ארתור, שמזיע בתוך מעיל טוויד סקוטי כבד עם אפודת צמר באמצע אוגוסט, ואז נתקעה על לוקהרט, שגלימת הלילך הזוהרת שלו נצצה באור הפלורסנט כאילו הגיע הרגע מטקס הכתרה.

העיניים שלה הצטמצמו. "מה הקטע עם התלבושות, חמודים?" שאלה ברנדה בקול צרוד מעישון, נשענת קדימה על המרפקים. "אתם בורחים מאיזה קרקס?"

הדם של ג'יימס קפא. לפני שהספיק לגמגם תירוץ, דמות במשי לילך החליקה לצידו בקלות אצילית.

לוקהרט צעד קדימה, נעמד בפוזה מלוטשת ונשען על הדלפק כשהוא מטה את ראשו בזווית מושלמת. הוא הפציע בחיוך רחב, צחור ומסנוור, שחשף שיניים בוהקות באפלת המשרד, ונעץ את עיניו הכחולות ישירות בעיניה של פקידת הקבלה.

"ערב מזהיר לך, גבירתי היקרה," פתח לוקהרט בקול הבריטי הקטיפתי והמלטף ביותר שלו. "אנא סלחי לנו על הרושם הדרמטי. כשאדם נתון תחת דרישות קפדניות של הפקה בלונדון, לא תמיד מתאפשר לו להחליף מדים בין המערכות. אנו נאלצים להסתובב כך כדי לשמור על האותנטיות של הדמות."

ברנדה מצמצה. פניה האדימו לפתע, והיא כמעט בלעה את המסטיק שלה בטעות.

היא בחנה את המבטא האריסטוקרטי המהפנט, את מבנה הלסת המסותת, את גלימת המשי היוקרתית ואת הילת הביטחון העצמי המוחלט שהקרין כל סנטימטר בגופו. הפאזל התחבר מיד לתמונה מוכרת מתוך המגזינים שקראה.

"אלוהים אדירים..." לחשה ברנדה, עיניה בורקות בהתרגשות פתאומית. "רגע אחד... אתה... אתה השחקן הבריטי ההוא! מסרט הריגול החדש שמצלמים עכשיו באורלנדו, נכון?! עם האקשן והמרדפים!"

לוקהרט לא ידע מה זה "אורלנדו" או "סרט ריגול", אך המילים שחקן בריטי, אקשן וההערצה הטהורה שקרנה מעיניה הספיקו לו מעל ומעבר כדי להבין שהיא מזהה בו אישיות דגולה בעלת שיעור קומה בינלאומי.

הוא העניק לה קריצה אטית, רבת משמעות ומסתורית.

"אינני מורשה לאשר או להכחיש דבר, עלמה יקרה," לחש לוקהרט בטון קונספירטיבי שובה לב. "החוזים מעבר לים כובלים את ידיי בסודיות מחמירה. אך אודה לך מעומק הלב אם תשמרי על דיסקרטיות מוחלטת. אם עיתונאי הרכילות המקומיים יגלו שאני כאן, המקום הזה יהפוך לשדה קרב."

"ברור! בטח! השפתיים שלי חתומות!"

היא כמעט הפילה את המפתחות מרוב התלהבות כשרעדה לה היד, ודחפה אותם ישירות לידיו של ג'יימס ההמום. "החדר שלכם הוא 114, בקצה המסדרון. הכי שקט, הכי מבודד במתחם. אף אחד לא יציק לך שם, מיסטר... מיסטר כוכב."

"טוב לבך הוא מגדלור של חסד," ענה לוקהרט. הוא קד קידה מלוטשת, סובב את גבו באלגנטיות ויצא אל המסדרון החיצוני בצעד מלכותי.

ג'יימס נותר עומד שם לשנייה שלמה, פעור פה לחלוטין מול העובדה שהשחצנות הטהורה של לוקהרט הרגע הצילה את המבצע שלהם, לפני שמיהר לחטוף את המפתח ולרוץ בעקבותיו.

הם צעדו לאורך המסדרון החיצוני. לפתע, ארתור נעצר באחת. מבטו ננעל על קופסת מתכת כסופה וגדולה שניצבה בגומחה מוצלת בקיר. המכונה פלטה נהמה מכנית נמוכה, ורחש פנימי של התרסקות.

"ג'יימס," לחש ארתור, מרותק למקום. "מה המתקן הזה עושה?"

"זו מכונת קרח, ארתור," נאנח ג'יימס, מושך בשרוולו. "קדימה, לחדר."

"מכונה שמייצרת קרח?" ארתור פסע צעד אחד קדימה בהיסוס, בוחן את לחצן הפלסטיק שעליו נכתב PUSH. באצבע סקרנית הוא לחץ עליו.

המכונה שאגה, ובקול רעם נשפך מפל של קוביות קפואות ושקופות אל פתח הניקוז. ארתור הרים קובייה קרה אחת בשתי אצבעות ובחן אותה מול האור בהשתאות חרישית.

"מרלין הגדול... תחשוב על זה, ג'יימס," לחש ארתור בהערצה טהורה, מביט בקובייה הנמסה לאיטה בין אצבעותיו. "בשביל קוסם, קרח זה עניין של תנועת שרביט פשוטה. אבל המוגלגים... מכיוון שאין להם שרביטים, תראה מה כוח המחשבה שלהם יצר! קופסת מתכת שלמה שמקפיאה מים זורמים בתוך שניות בלחיצת כפתור אחת, רק כדי שיהיה להם משקה קר ביום קיץ! איזה פתרון מופלא. מעניין איזה גלגלי שיניים מסתובבים שם בפנים..."

"תפנה את הדרך, וויזלי," קטע אותו לוקהרט, דוחף אותו קלות הצידה. הוא שלף ממחטת משי לבנה מכיסו, אסף לתוכה בזריזות חופן קוביות קרח צוננות, והצמיד אותה אל לחיו בעיניים עצומות. "התרגשות מדעית זה נחמד מאוד, ארתור, אבל הנקבוביות שלי צועקות לעזרה. הקרח הזה הוא עזרה ראשונה דחופה."

ג'יימס נאנח, פתח את דלת חדר 114 ודחף את שניהם פנימה.

החדר היה אפלולי, הריח קלות משטיח ישן ומלחות שנספגה בקירות, אך המזגן בחלון פלט אוויר קפוא ומבורך. ג'יימס נעל את הדלת, הגיף את הווילונות הכבדים והשליך שקית נייר גדולה על המיטה.

"דבר ראשון – אתם מורידים את הזוועות האלה מעצמכם עכשיו," פקד ג'יימס בקול תקיף. הוא פתח את השקית ושלף מתוכה בגדים שקנה מראש.

הוא השליך לעבר ארתור חולצת כפתורים משובצת ורחבה ומכנסי בד חומים וקצרים מעט. "ארתור, תלבש את זה. זה אולי נראה קצת מוזר, אבל בפלורידה חולצה משובצת גדולה נראית כמו בגד של תייר ולא כמו קריאה למעצר."

לאחר מכן פנה אל לוקהרט והושיט לו ז'קט מסעות קל בגוון חול וחולצת טי בהירה. "ואתה, גילדרוי – גלימת הלילך נשארת בחדר. קח את הז'קט."

לוקהרט הרים את הבגד בקצות אצבעותיו, מעווה את פניו בסלידה. "כותנה מוגלגית פשוטה? בלי שום עיטור כסף?" הוא בחן את הבד מול המראה, אך לאחר שנייה הטה את ראשו בהשלמה מהוססת. "טוב... גוון החול הזה אכן מדגיש את צבע הבלורית שלי ומעניק לי חספוס של איש שטח. בדיוק מה ששחקן ראשי צריך."

"הלילה אנחנו יוצאים לסיור מסביב למבנה ההרכבה," אמר ג'יימס בשקט, מביט בשניהם. "אנחנו חייבים להטמין את ציוד המילוט בפתח הניקוז לפני שננסה לחדור פנימה מחר. אבל לפני הכל – הבאתם את מה שמחלקת המסתורין ייצרה?"

ארתור התיר את כפתורי מעיל הטוויד שלו, נשף באנחת רווחה כשהשיל את שכבות הצמר המעיקות, והושיט יד אל כיסו הפנימי. הוא שלף קופסת עץ קטנה וחלקה, והניח אותה בזהירות על השולחן.

בנקישה קלה נפתחה הקופסה. על גבי מצע קטיפה שחור נח דיסק זכוכית דקיק, קטן ממטבע, שנצץ באור המנורה.

ג'יימס שלף פינצטת מעבדה מכיסו, הרים בזהירות את דיסק הזכוכית בקצוותיו, והחזיק אותו מול האור. הוא שלף מסרגל כיס קטן ובחן את קוטרו. "המידות המכניות מדויקות להפליא... שלושים מילימטרים. בדיוק הקוטר של חלון המגן במארז הגלאי."

"חלון מגן?" שאל ארתור בסקרנות כנה, רוכן מעבר לשולחן ומכפתר את חולצתו המשובצת. "סלח לי, ג'יימס, אבל למה מצלמה צריכה חלון? חשבתי שיש שם מראה ענקית של שני מטרים וחצי שקולטת את הכל."

"המראה הראשית והמשנית רק אוספות את האור וממקדות אותו," הסביר ג'יימס בסבלנות של מרצה. "בתוך מודול ההדמיה יש גלגל פילטרים שמסתובב ומחליף מסננים לפי פקודה. אבל התחנה הסופית – המקום שבו האור פוגע בשבבי הסיליקון של ה-CCD והופך לאותות חשמליים – חייבת להיות אטומה לחלוטין. מול השבב הרגיש יושב חלון זכוכית קבוע שמגן עליו מקרינה, מאבק ומעיבוי. אם היינו מנסים להתקין את הפילטר שלכם על גלגל הפילטרים המסתובב, מפעילי הלוויין בבקרת הקרקע היו יכולים פשוט לסובב את הגלגל לחריץ אחר, והקסם היה נחשף. אבל חלון המגן הוא סטטי. הוא ניצב בדיוק בצומת שבו עובר כל האור. כל תמונה שהלוויין הזה יצלם אי פעם, בכל מצב ובכל אורך גל, חייבת לעבור דרך החלון הזה."

"גאוני," לחש ארתור בהערכה. "נקודת מעבר אחת שאי אפשר לעקוף."

"כן, אבל יש בעיה אחרת לחלוטין," קולו של ג'יימס נמתח בדאגה, והוא קירב את הדיסק לעיניו מאחורי המשקפיים. "ארתור, הזכוכית הזאת צלולה לגמרי! זה נראה כמו חלון קוורץ פשוט."

"בוודאי שהיא צלולה," אמר ארתור בחיוך. "כדי שהתמונות שלכם לא ייצאו מטושטשות."

"אתה לא מבין," אמר ג'יימס, מסובב את הדיסק מול המנורה. "פילטר אופטי שחוסם אורך גל מסוים בנוי מעשרות שכבות דיאלקטריות דקיקות של תחמוצות מתכת שמתאבכות עם גלי האור. אין כאן שום ציפוי! אין אפילו שכבה אנטי-רפלקטיבית בסיסית. לפי חוקי הפיזיקה, הזכוכית הזו תעביר מאה אחוז מהאור הנראה ישר אל החיישן הדיגיטלי. איך לעזאזל הדבר הזה אמור למנוע מהמצלמה לקלוט את הטירה שלכם?!"

ארתור חייך חיוך חם וסבלני, נשען על קצה השולחן והביט בדיסק הקטן.

"כי הפיזיקה שלכם חושבת במונחים של גלים וקרניים, ג'יימס," הסביר ארתור ברוך. "אבל לחשי ההסוואה שרובצים מעל הוגוורטס מאז ימי הביניים לא חוסמים קרני אור, והם לא מייצרים שום קרינה. הם לחשי תפיסה. הם נועדו להשפיע על התודעה של מי שמביט בהם, ולגרום לו לראות חורבות ישנות במקום טירה. הם 'מכופפים' את המשמעות של מה שנראה, לא את האור עצמו."

ג'יימס קפא. "מה?"

"החבר'ה במחלקת המסתורין ידעו שהמצלמה הדיגיטלית שלכם לא מבינה קסם, אבל היא מתעדת תבניות," המשיך ארתור בהתלהבות שקטה. "הזכוכית הזאת לא צריכה ציפויים מתכתיים. היא הוטבלה בכישוף קיבוע-מציאות. ברגע שהאור שמוחזר מהטירה עובר דרכה, הפילטר מנטרל את עיוות התפיסה הקסום עוד לפני שהוא מגיע לחיישן שלך. העדשה תראה בדיוק את מה שעין מוגלגית אמורה לראות: ערימת אבנים עתיקות ושלט של סכנת התמוטטות."

ג'יימס הרים שוב את הדיסק, קירב אותו לעינו והביט דרכו אל נורת השולחן.

הזכוכית הייתה שקופה לחלוטין, ללא שמץ של נפיצה, שבירה או פיזור אור. ועדיין, הייתה בה צלילות מוזרה, כמעט על-טבעית, שגרמה לכל פרט מאחוריה להיראות יציב וחד בצורה בלתי נסבלת. זה הפר לחלוטין את משוואות מקסוול, שבר כל כלל של אלקטרודינמיקה אופטית שג'יימס לימד או חקר – ובכל זאת, זה היה שם. פיזיקה שנכנעה לקסם טהור.

"זה... זה בלתי אפשרי," מלמל ג'יימס, מניח את הפילטר בחזרה בריפוד הקטיפה של הקופסה בידיים רועדות קלות. "זה מפר כל עיקרון אופטי שאני מכיר."

"זה קסם, ג'יימס," חייך ארתור וטפח על כתפו של המדען בידידות. "לפעמים הדברים הפשוטים ביותר הם אלה שעושים את העבודה."

ג'יימס סגר את הקופסה בנקישה חלשה, נשף נשיפה ארוכה והביט בשעונו. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בבוקר.

"טוב," אמר ג'יימס, קולו חוזר להיות שקול ומתוח. "תנוחו עכשיו כמה שעות. תאגרו כוחות. ברגע שתרד החשיכה, אנחנו עולים על השברולט ונוסעים לביצות של קנוורל. הסיור הלילי מתחיל."