פרק 5: בלטריקס
"אדון - " היא קראה.
בלטריקס ישבה קרוב אליו, הכי קרוב מכולם. סימני הקרב ניכרו בה. שערה היה פרוע ופניה דיממו קלות, אך לעומת האחרים היא כמעט לא נפגעה.
היא השתתקה מיד כשהרים את ידו והמשיכה להביט באדונה בציפייה דרוכה, מחכה למוצא פיו. כולם עמדו שם והמתינו. היא יכלה להרגיש את הפחד סביבם. הוא היה בכל מקום. איש מהם לא העז לזוז יותר מן ההכרח.
פחדנים. בלטריקס השאירה את מבטה נעוץ באדון האופל. ככל שהשניות חלפו והיער נותר שקט, משהו בתוכה הלך ונדרך. האדון אמר שהילד יגיע. ולכן הוא יגיע. המחשבה שמישהו מהם עלול לפקפק בכך עוררה בה גל של כעס.
רחש נשמע בין העצים. בלטריקס הזדקפה. דמות יצאה מתוך החשכה.
הארי פוטר.
לרגע היא רק הביטה בו. הוא באמת הגיע.
לבד.
הוא פסע מתוך היער כאילו אינו עומד מול אדון האופל. החוצפה כמעט הצחיקה אותה. הוא עמד שם והכריז על בואו בקול יציב, כאילו לא בא כדי למות.
היא הרגישה את החיוך מתפשט על פניה. סוף סוף.
זעקותיו של חברו החצי ענק, הפריעו למחשבותיה. בלטריקס העיפה לעברו מבט מלא גועל, אך לפני שהספיקה לפעול, ראול כבר השתיק אותו בשרביטו.
היא זינקה על רגליה והעבירה את מבטה הנרגש בין אדונה לבין הילד. ליבה פעם בחוזקה. זה עומד לקרות. עוד רגע כולם יראו שוב מה קורה למי שמעז לעמוד מולו.
היא הביטה בשניהם. השקט מסביבם רק הגביר את ההתרגשות, ונשימתה נעשתה כבדה. איש לא זז. כולם חיכו.
היא ראתה אותו מרים את שרביטו. שמעה את הקללה, ראתה את ההבזק הירוק ובן רגע הוא צנח אל הקרקע.
לרגע העולם סביבה קפא.
לא. זה לא היה אמור לקרות.
היא שמעה תזוזה וקולות מבוהלים סביבה, אבל לא הקדישה להם כל תשומת לב. כל מה שראתה היה את אדונה שוכב על הקרקע. היא התעשתה במהירות וכרעה לצדו.
"אדון... אדוני..." היא פנתה אליו, והשתדלה לשמור על קולה יציב.
היא חיפשה בפניו כל סימן, כל תנועה שתוכיח שהפחד שאחז בה היה חסר כל בסיס.
"אדון..." קראה שוב.
לבסוף הוא החל להתרומם.
ההקלה ששטפה אותה הייתה מיידית, כמעט מסחררת, אך היא לא נתנה לה להיראות על פניה. מסביבה מיהרו האחרים להתרחק ולשוב למקומם. לא היא.
בלטריקס נשארה כורעת לצדו, מחכה. קרובה אליו ככל שירשה לה להיות.
היא פנתה אליו פעם נוספת, אך הוא פסל את עזרתה מיד.
היא עצרה. לא היה בה שמץ של עלבון. אם אינו זקוק לעזרתה, פירוש הדבר שהוא בסדר. וזה היה הדבר היחיד שהיה חשוב.
בצליפת שרביט הוא הורה לאחותה לבדוק אם הילד עודנו בחיים. היא עקבה אחריה בדריכות כשהתכופפה מעל גופו של הילד ומיששה אותו. לפחות נרקיסה עדיין ידעה למלא פקודה בלי להסס. יותר ממה שאפשר היה לומר על בעלה.
האם זה סוף סוף קרה?
לרגע קצר התגנב לתוכה ספק, והיא ניערה אותו מיד. לא. אדונה ניצח. הפעם זה חייב היה להיגמר. היא המתינה, עיניה נעוצות באחותה. ואז שמעה אותה קוראת שהילד מת. המתח שאחז בה התפוגג באחת.
מסביבה פרצו קריאות שמחה. כולם רקעו ברגליהם, הניפו את שרביטיהם וירו ניצוצות של ניצחון אל האוויר.
זה נגמר.
אדון האופל ניצח.
בלטריקס צפתה בהאגריד ממרר בבכי כשאסף את גופת הילד אל זרועותיו. מראהו עורר בה גועל וסלידה.
מבטה עבר אל הארי. עכשיו הוא נראה קטן כמעט באופן מגוחך בזרועותיו של חצי ענק, שמוט וחסר תנועה. הילד שבמשך שנים הצליח לחמוק מהם, שהעז להתייצב פעם אחר פעם מול אדון האופל, לא היה עכשיו יותר ממשקל מת בידיו של אחר.
הם החלו לצעוד. היא הלכה קרוב לאדונה, תחושת הניצחון מתפשטת בה עם כל צעד. הפעם איש לא יוכל לעמוד בדרכו.
קולו הרם נישא על פני המדשאות והגיע עד הטירה. הגיע הזמן שכולם יבינו שהקרב נגמר.
ואז נשמעה זעקה. בלטריקס צחקה. הייאוש בקולה של המכשפה הזקנה היה כמעט מתוק. היא הייתה יכולה להקשיב לו עוד זמן רב אך קריאות נוספות נשמעו מיד אחריה. היא העבירה את מבטה על פניהם. הכאב, הזעם וחוסר האמונה רק העצימו את תחושת הגאווה שבתוכה.
שיצעקו. זה לא ישנה דבר.
תנועה פתאומית מתוך הקהל משכה את תשומת לבה. היא הביטה בו ואז פרצה בצחוק.
לונגבוטום.
כמובן.
כנראה העקשנות עברה במשפחה. הוריו שילמו ביוקר על אותה תכונה ונראה שגם הוא מתכוון לעשות זאת.
בלטריקס צפתה בסיפוק כשהמצנפת הונחה על ראשו של לונגבוטום ועלתה באש. כך צריך היה להתחיל העולם החדש. בלי דמבלדור, בלי הארי פוטר, בלי כל מה שניסה לעמוד בדרכו.
ואז הכול השתנה. לונגבוטום. האש כבר לא אחזה בו. בידיו הייתה חרב שלא הייתה שם רגע קודם.
היא הספיקה לראות אותו מניף אותה.
לא.
משהו בתוכה קפא, כמו ברגע בו ראתה את אדונה נופל ביער.
הזעם שראתה בפניו מחק את שארית ההלם. השמחה שליוותה אותה כל הדרך מן היער נעלמה. במקומה עלתה בה חמת זעם טהורה.
בלטריקס הסתערה אל הקרב יחד עם אדונה. לא היה עוד צורך בהוראות. היא פילסה את דרכה, מטילה קללות בכל מי שהעז להתקרב אליה. שלוש דמויות התקדמו לעברה מתוך המהומה. ילדות. זה כמעט העליב אותה.
היא הרימה את שרביטה וחיוך איטי עלה על פניה, אך הבזק האור הירוק החטיא את המטרה שאליה כיוונה. זעקת קרב תפסה את תשומת ליבה. היא הסתובבה ושאגה מצחוק כשראתה מי קוראת תיגר עליה הפעם.
היא דילגה בין הקללות שנורו לעברה, צוחקת ומתגרה בה. הזעם על פניה של האם האבלה רק שעשע אותה עוד יותר. האם באמת חשבה שתוכל לנצח אותה? המחשבה על בנה המת של וויזלי עלתה בראשה של בלטריקס וחיוכה התרחב.
בקרוב היא תצטרף אליו. ואחריה, גם השאר.
ככל שהקרב נמשך, כך גברה בה ההתרגשות. הסכנה לא הפחידה אותה, היא רק ליבתה את הטירוף. היא צחקה שוב, צחוק של התרגשות וכעס.
ואז, הקללה פגעה בה. ישירות בלב.
לשבריר שנייה היא הבינה מה קרה.
החיוך נמחק מפניה.
ואז נפלה.
תגובות על הפרק (1)
יש להתחבר כדי להגיב.
וואו, וואו, וואו!
מחיאות כפיים סוערות.
תודה רבה על הפרק הנפלא.
הקרב האחרון של בלטריקס, עפ"י הקנון, היה באולם הגדול; בעוד שמהפרק הזה ניתן להבין כי מהומת הקרב התרחשה על המדרגות מייד לאחר השמדת נגיני.
מצד שני, כל קורא פאנפיקים מכיר היטב את הקנון.
בקיצור, עוד!