פרק 4: פילץ'
ככל שהלילה התקדם, הכיסא נעשה פחות ופחות נוח. פילץ' שינה את תנוחת הישיבה שלו בפעם המי יודע כמה, אבל שום דבר לא עזר.
הוא ניסה להישאר ער, כפי שנדרש ממנו, ולהמשיך להשגיח על המסדרון עד לסיום המשמרת, אלא שככל שחלפו השעות, עפעפיו נעשו כבדים יותר.
גברת נוריס, לעומתו, לא הראתה שום סימן לעייפות. היא ישבה זקופה לצידו, עיניה נעוצות בעיקול המסדרון שלפניהם, דרוכה לכל תנועה או רחש.
הוא הביט בה בחיבה. לפחות עליה תמיד אפשר היה לסמוך שתעשה את עבודתה כמו שצריך.
הוא אהב את השינויים שחלו בטירה בחודשים האחרונים. אחרי שנים שבהן נדמה היה שהתלמידים עושים ככל העולה על רוחם, סוף סוף חזר הסדר להוגוורטס.
הכללים נאכפו, העונשים היו חמורים מספיק כדי להרתיע, והמורים כבר לא מיהרו לסלוח לכל תלמיד שנתפס משוטט במסדרונות בשעות אסורות.
במשך שנים הוא התלונן על כך שאיש אינו מתייחס ברצינות להפרות משמעת. כמה פעמים ביקש להחמיר את העונשים? כמה פעמים נאלץ לראות תלמידים יוצאים ללא עונש של ממש, רק מפני שאחד המורים החליט לגלות כלפיהם רחמים?
עכשיו, סוף סוף, נראה שמישהו הבין את מה שהוא ידע מאז ומתמיד.
סדר וכללים. כך בדיוק העולם צריך לפעול.
הוא שמע רחש לצידו והזדקף מיד בכיסאו, אבל זו הייתה רק שורת עכבישים קטנים שטיילו על רצפת האבן. הוא עקב אחריהם במבטו, רטן לעצמו והתרווח בחזרה בכיסא.
הוא יטפל בזה מחר בבוקר.
מחשבותיו נדדו אל שיחתו האחרונה עם מנהל בית הספר. הוא קיווה שפרופסור סנייפ יבין עד כמה זה חשוב לו וכמה הדבר עשוי לעזור לו לבצע את תפקידו כראוי.
אחרי הכל, דווקא המנהל החדש היה אמור להבין את החשיבות שבשמירה על הסדר. אבל התגובה שקיבל לא הייתה זו שקיווה לה.
הוא לא ביקש להפוך לקוסם גדול. את החלום הזה כבר זנח לפני שנים. הוא למד לחיות בלי קסמים, גם אם מעולם לא התרגל לגמרי לחיות בין אנשים שהשתמשו בהם בקלות כזאת. הוא בסך הכל רצה להצליח לבצע כמה לחשים פשוטים. מספיק כדי להרתיע את התלמידים, ואולי אפילו לזכות במעט כבוד.
רעש נוסף נשמע מכיוון המסדרון וקטע את מחשבותיו. הפעם לא היה מדובר ברשרוש עכבישים. הוא הזדקף בכיסאו והקשיב. כעבור רגע נשמעו צעדים חפוזים, ואחריהם קולות שלא הצליח לפענח.
הוא קם ממקומו, מתעלם מהכאב שהתפשט בגבו אחרי שעות ארוכות של ישיבה.
"בואי איתי," קרא לגברת נוריס.
היא כבר הייתה על רגליה, והוא מיהר בעקבותיה אל מעבר לעיקול המסדרון. הוא התקדם בצעדים שקטים ככל שיכל, מקווה שהפעם יתפוס תלמידים שיצאו ממיטותיהם בניגוד להוראות. נמאס לו לבזבז את לילותיו במרדף אחרי פיבס, שממילא מעולם לא נענש על מעלליו.
כשהגיע לקצה המסדרון נעצר והקשיב שוב. הקולות הגיעו מכיוון אחר, אבל לפני שהספיק להחליט לאן לפנות, שמע צעדים נוספים. הפעם הם היו קרובים יותר.
הוא המשיך לאורך המסדרון, כשגברת נוריס צועדת כמה צעדים לפניו. הרעשים ששמע קודם כבר נעלמו, והוא החל לחשוב שאולי שוב היה זה פיבס שניסה להוציא אותו משלוותו.
אלא שאז הבחין בשתי דמויות שחצו במהירות את המסדרון המרוחק.
"היי! אתם שם!", צעק, אבל הדמויות נעלמו מעבר לפינה לפני שהספיק להתקרב אליהן.
הוא הידק את שפתיו והחיש את צעדיו. מה לכל הרוחות עושים תלמידים מחוץ למיטותיהם בשעה כזאת? ההוראות היו ברורות, ולא הייתה שום סיבה שמישהו מהם יסתובב בטירה באמצע הלילה.
הוא פנה למסדרון הבא, ושם הבחין בתלמידים נוספים. אחד מהם אפילו לא טרח להסתתר כשראה אותו מתקרב.
"בחזרה למעונות שלכם! מיד!" צעק לעברם.
התלמידים מיהרו להתרחק, אבל הוא כבר החליט שלא יעבור על כך בשתיקה. מישהו היה צריך לדעת מה מתרחש כאן. אולי המנהל יוכל לשים סוף להפקרות הזאת.
הוא שקל לפנות לפרופסור קארו. אחד מהם בוודאי ידע כיצד לטפל בתלמידים סוררים.
מאז שהגיעו לבית הספר, העונשים נעשו חמורים יותר, בדיוק כפי שתמיד ביקש. ובכל זאת, המחשבה על שיחה עם אחד מהם לא הייתה נעימה במיוחד.
הוא השתדל להימנע ממפגשים איתם ככל האפשר, ובוודאי שלא רצה להטריד אותם באמצע הלילה בעניין שיצפו ממנו לפתור בעצמו.
מוטב שיחפש את המנהל.
הוא הסתובב וקרא לגברת נוריס לבוא בעקבותיו, פנה בכל קיצורי הדרך שהכיר בדרכו לחפש את המנהל.
אף תלמיד לא חלף על פניו במסדרונות הבאים, אך הפעם לא התכוון לוותר. הוא כבר ראה מספיק כדי לדעת שמשהו אינו כשורה.
לפתע שמע רעש עמום של פיצוץ, ואחריו נפץ נוסף וקרקוש מתכתי. הוא נעצר והקשיב, מנסה להבין מאיזה כיוון הגיעו הקולות.
הוא המשיך להתקדם, הפעם בזהירות רבה יותר. אם יתברר שגם הפעם פיבס אחראי למהומה, הוא עוד עלול למצוא את עצמו נענש על כך שהעז להטריד את מנוחתו של המנהל.
ככל שהתקדם, קולות הדיבור נעשו ברורים יותר. הוא עדיין לא הצליח להבין את הנאמר, אבל כבר היה ברור לו שלא מדובר בתלמיד אחד או שניים. הוא החיש את צעדיו ככל שהצליעה ברגלו אפשרה לו.
כשהגיע לקצה המסדרון הבחין בפרופסור מקגונגל.
"תלמידים מחוץ למעונות! תלמידים מסתובבים במסדרונות!" צעק לעברה, כמעט בלי לעצור כדי להסדיר את נשימתו. הוא ציפה שתזדעזע לשמע הדברים, אולי אפילו תודה לו על שדיווח לה. במקום זאת, היא גערה בו והורתה לו למצוא את פיבס.
היא בוודאי יצאה מדעתה.
הוא הסתובב וצלע משם, ממלמל לעצמו בכעס. שוב הוא זה שצריך להתרוצץ ברחבי הטירה ולנקות את הבלגן שכולם משאירים אחריהם.
הוא עמד בפינת האולם הגדול, מביט בסלידה בתלמידים ובמורים שהצטופפו בו בשעה שבה היו אמורים להיות במיטותיהם.
"על בטיחות הפינוי יפקחו אדון פילץ' ומדאם פומפרי...". הוא הידק את שפתיו למשמע הוראותיה של פרופסור מקגונגל.
בטיחות… כמובן... אדון פילץ' יפקח...
מחשבותיו נקטעו כשקולו של אדון האופל רעם ברחבי האולם, והשקט השתרר באחת.
הוא כמעט שלא הקשיב לחילופי הדברים שהתנהלו באולם. רק כשמקגונגל הורתה לתלמידים להתפנות, הוא הזדקף והחל לפלס את דרכו לעבר היציאה, מנסה לשמור על הסדר בשורות שהלכו והצטופפו מאחוריו.
הוא רטן לעצמו על כך שגם עכשיו הם לא היו מסוגלים לשמור על הסדר.
לאחר כמה פניות הניח להם להמשיך בדרכם עם המדריכים. הוא לא התכוון לבזבז את כל הלילה על תלמידים שלא ידעו למלא הוראות פשוטות.
הוא כבר עמד להמשיך בדרכו כשפיצוץ עז הרעיד את הטירה. הוא נעצר וניגש אל החלון הקרוב.
הוא הביט בחומה הפגועה.
הוא הכיר היטב את האבנים האלה, כל פינה שנאלץ לנקות ולתקן במשך השנים.
ועכשיו הם הורסים אותה.
הוא המשיך להביט מבעד לחלון, אצבעותיו מתהדקות סביב אדן האבן.
במשך שנים שמר על הטירה הזאת. עכשיו עמד חסר אונים מול ההרס שהתחולל לנגד עיניו.
פיצוץ נוסף הרעיד את החלון, אך הפעם הוא לא נרתע.
הוא רק הביט באבנים שהתפזרו על המדשאה, וחשב על כל העבודה שעוד מחכה לו.
תגובות על הפרק (2)
יש להתחבר כדי להגיב.
"הו מלנכוליה, את אהובתי".
מכמיר, כואב, מעורר הזדהות עם יצור נאלח.
בקיצור, פרק גאוני.
הערונת עברית: "ככל שיכול" או מנוקד "ככל שיכֹל". כן, גם בלשון עבר.
מקווה לקרוא את הפרק הבא עוד השבוע. (לא תלוי רק בך, שני פרקים שלי עדיין ממתינים לאישור).
ובכן, אני ממש לא סובל את פילץ', וגם הפרק הזה לא גרם לי לחבב אותו.
ובכל זאת, הבאת כאן זווית מרתקת. הפער בין קרב היסטורי על עולם הקוסמים לבין הראייה הצרה שלו שרואה רק "תלמידים מחוץ למיטות" יצא מעולה, והסצנה מול מקגונגל קיבלה פתאום נופך אחר לגמרי מהצד שלו. גם הנגיעה בתסכול שלו כסקיב שרק רוצה מעט כבוד הוסיפה לו יופי של רובד.
כתיבה מעולה, אהבתי מאוד!