פרק 3: סלגהורן
הבקבוקונים הקטנים היו מסודרים בקבוצות על השולחן בפינת החדר, והתוויות שעליהם זהרו באור הירח שחדר מבעד לחלון. כמה מהם היו מלאים בנוזלים סמיכים בצבעים שונים, אחרים עמדו ריקים, מחכים לשימוש.
הספרים על המדפים היו מסודרים בקפידה, אבל שכבה דקה של אבק כבר הצטברה על הכריכות. לצידם עמדו כמה בקבוקי יין דבש שאיש לא פתח כבר זמן מה. פעם הם היו נעלמים מהר יותר. תמיד היה מישהו שקפץ לביקור, סיבה לפתוח בקבוק, משהו קטן לחגוג.
עכשיו הם פשוט עמדו שם.
תיק השיקויים שלו נח בפינת החדר העמוס והצפוף, לצד ערימות גדולות של ניירות, קופסאות וכל אותם דברים שסלגהורן אסף במשך השנים ולא מצא סיבה טובה להיפרד מהם.
הכורסאות הכבדות ניצבו מול האח הכבויה, ועל השולחן הקטן ביניהן נשארו שתי כוסות, אף על פי שכבר זמן רב לא ישב בהן איש מלבדו.
החדר עדיין נראה כמו משרדו של הוראס סלגהורן. נוח, עמוס, מלא בדברים טובים.
רק שכבר הרבה זמן אין משהו ששווה לחגוג.
הלילה, כמו בכל לילה בזמן האחרון, הוא נשכב לישון מוקדם. בימים טובים יותר, בשעה כזאת בדיוק, המשרד שלו עוד היה מלא בתלמידים.
הוא אהב לארח, לבדר אותם, להכיר אותם. כבר הרבה זמן שלא אירח. לא מאז דמבלדור.
בזמן האחרון הוא מצא את עצמו חושב שוב ושוב על מה היה אילו. האם היה נכון לחזור לכאן, לטירה. האם היה נכון להישאר אחרי כל מה שקרה.
דמבלדור לא הכריח אותו. זאת הייתה הבחירה שלו.
הפיתוי היה גדול מדי.
להכיר אותו. את הילד שנשאר בחיים.
את הבן של לילי.
דמבלדור ידע, כמובן. הוא תמיד ידע בדיוק באילו חוטים למשוך. הוא ידע שהסקרנות תעשה את מה ששום שכנוע אחר לא הצליח לעשות.
לפעמים הוא כעס עליו בגלל זה. היה קל יותר לכעוס על דמבלדור מאשר להודות שהוא פשוט צדק.
הוא חשב הרבה על לילי מאז שחזר להוגוורטס. יותר מכפי שהרשה לעצמו בשנים שקדמו לכך.
לילי לא הייתה רק עוד שם מוצלח שאפשר היה להזכיר בארוחה חגיגית.
הוא באמת חיבב אותה.
הוא חיבב גם את טום. הילד היתום המנומס, שידע תמיד בדיוק איזו מתנה להביא.
הוא היה מבריק, מסוג התלמידים שסלגהורן ידע שכדאי לשמור קרוב. הוא הרגיש גאה בעצמו כשטום הגיע אליו עם שאלות, שמח על ההזדמנות לטפח קוסם שזיהה כמי שעתיד להגיע רחוק.
הוא ציפה ממנו לגדולות. כמה שנא לדעת שצדק.
עוד יותר מכך, שנא לחשוב על אחת התשובות שנתן לו בדרך.
הוא ישב על מיטתו ובהה בזוהר פטרונוס החתול המתפוגג. לא היה זמן לחשוב. זה היה הרגע לו ציפה, ההזדמנות שלו לעשות את הדבר הנכון.
הוא רץ במסדרון, ליבו פועם בחוזקה, יותר מהתרגשות מאשר מהריצה עצמה.
בדרך פגש את פרופסור ספראוט ופרופסור פליטיק. מהירות הריצה של שניהם הפתיעה אותו, והוא ניסה להדביק את צעדיהם, מתנשם ומתנשף.
כשהגיע אליהם הוא ראה אותו. הארי. איזו הפתעה.
הוא ניסה להבין מה קורה סביבו, לקלוט את המילים בזמן שנשימתו וקצב ליבו ניסו להתייצב.
הוא פלט אנקה שקטה כששמע.
זה באמת קורה. הוא קרב ובא.
נראה היה שכולם סביבו יודעים בדיוק מה לעשות. מחלקים הוראות, מרכיבים תוכנית, מפזרים לחשים. כולם דיברו, אבל הוא כבר התקשה לעקוב.
רק לפני רגע הוא רץ לכאן בתחושה שסוף סוף הגיעה ההזדמנות שלו לעזור. עכשיו, כשהבין מה עומד להגיע אל הטירה, ההתרגשות התחלפה בפחד.
מה אם הוא באמת יגיע? איזה סיכוי יש להם אם יצליח להיכנס לטירה?
ואז הוא שמע את מינרווה. להילחם כדי להרוג.
המילים זעזעו אותו.
הוא נשאר לבדו בזמן שהיא התקדמה במסדרון, הארי ולונה רצים בעקבותיה. הקולות התרחקו, אבל המילים שלה נשארו איתו.
להילחם כדי להרוג.
זה קורה.
באולם הגדול, קולו הגבוה והקר של וולדמורט הדהד במרחב. הוא כאן, והוא רוצה את הארי פוטר.
הוא כינס את תלמידי סלית'רין יחד עם שאר התלמידים. הוא ציפה להתנגדות מתלמידי הבית שלו, ולכן לא הופתע כשפנסי פרקינסון דיברה. ובכל זאת, הוא התאכזב.
בהוראת מינרווה הוא עזר לפנות את תלמידי הבית שלו מבית הספר, ואז הוא הצטרף לקרב.
הוא לחם באוכלי המוות, שיגר לחשים והקים הגנות.
קללות חלפו לידו, הוסטו ממנו שוב ושוב, כאילו באורח של מזל.
הקרב נמשך במה שהרגיש כמו נצח. זרועו כאבה מהנפת השרביט, נשימתו נעשתה כבדה ורגליו כבר התקשו לשאת את משקלו.
בכל פעם שחשב שאינו יכול עוד, הוא הרים שוב את השרביט.
הוא היה עייף. הוא היה מבוהל. אבל הוא נשאר.
קולו של וולדמורט נשמע שוב ברחבי הטירה, ואז, בבת אחת, הקרב נעצר.
הוא הוריד את השרביט, אבל ידו המשיכה לרעוד מהמאמץ. הוא הקשיב למילים, לאיום, לזמן שניתן להם. שעה אחת.
הוא שמע רק את הנשימות הכבדות של האנשים סביבו, את צעדיהם של אלה שהחלו לעשות את דרכם בחזרה אל האולם הגדול. הוא הלך איתם.
האולם נראה אחרת. אנשים ישבו על הרצפה או נשענו על הקירות, אחרים התרוצצו ביניהם וניסו לעזור ככל שיכלו.
הוא עצר. הוא הכיר כל כך הרבה מהפנים סביבו.
מבטו עבר שוב על האולם.
לראשונה באותו לילה, הוא כבר לא פחד רק ממה שעוד עומד לקרות. הוא התחיל להבין את המחיר של מה שכבר קרה.
הלילה עוד היה שם כשקולו של וולדמורט הדהד פעם נוספת.
הקרב הוכרע. הארי פוטר מת.
לא. זה לא ייתכן, הוא חשב. אוי, הארי.
הוא צפה בהאגריד מניח את הילד בעדינות שלא אפיינה את גודלו. הוא המשיך להביט במתרחש, מתקשה להבין את מה שראה.
וולדמורט דיבר. הוא שמע את קולו, שמע את ההתרברבות בניצחון, אבל המילים חלפו לידו מבלי שהצליח להיאחז בהן.
הוא לא עשה דבר.
הוא רק הביט בהארי.
הבן של לילי.
הוא שמע את וולדמורט קורא לנוויל. הוא ראה את נוויל יוצא מתוך הקהל. ראה את מצנפת המיון מונחת על ראשו. ראה את הלהבות. הכל נראה רחוק, כמעט לא אמיתי.
ואז נשמע רעש גדול.
לרגע הוא לא הבין מה קורה. צעקות פרצו מכל עבר, אנשים החלו לנוע, וקולו של וולדמורט נבלע בתוך המהומה.
נוויל משך את החרב מהמצנפת.
הנחשית נפלה.
הוא התעורר.
העולם חזר אליו בבת אחת. הרעש. הכאב בגופו. השרביט שעדיין אחז בידו.
הקרב עדיין לא נגמר.
הוא הרים את השרביט.
כל השנים האלה הוא ניסה שלא לחשוב על טום.
עכשיו הוא היה מוכן לעמוד מולו.
תגובות על הפרק (2)
יש להתחבר כדי להגיב.
פרק מדהים!
הראייה של הקרב על הוגוורטס מנקודת המבט של סלגהורן הייתה מרתקת. הדיוק בדמות שלו חוסר האונים הפיזי, הפחד, ועדיין הבחירה להישאר ולהילחם הפכו את הפרק הזה לאחד הטובים. הסיום שבו הוא מבין שהוא מוכן לעמוד מול טום פשוט סגר את המעגל בצורה מושלמת. כתיבה מעולה!
משתבח מפרק לפרק.
"הרגע [ש]לו ציפה" - בעברית תקנית, לא כדאי לעקור שי"ן. לא תקין.
"באורח של מזל" - או 'במזל' או 'באורח פלא'. אפילו 'איכשהו'.
אבל העברית זו רק הקטנוניות שלי. כואב לי לראות יהלום לא מלוטש.
סיקרנת אם תהיה נקודת מבט של פנסי.