פרק 2: פרסי
הוא ישב בחדרו בדירה הקטנה. מהחלון נשקף הרחוב המוגלגי ההומה. מאז שעזב את הבית הוא עבר בין כמה מקומות, אבל אף אחד מהם לא הרגיש כמו בית. גם הדירה הזאת לא.
הוא הביט מבעד לחלון בהולכים ושבים וניסה להיזכר בכל הסיפורים של אבא שלו על מוגלגים. הוא באמת לא הבין את הקסם בהם.
לפתע הופיע ינשוף חום מעבר לחלון וניקר בעדינות על הזכוכית. פרסי פתח את החלון, לקח ממנו את העיתון והניח כמה מטבעות בנרתיק שנשא עמו.
הוא עבר על הכתבות בעיתון. שום דבר חדש. חיפש בין השורות רמז, איזשהו אות שיספר לו משהו על המשפחה, אבל לא היה דבר.
הוא ראה בכך חדשות טובות. אם מישהו מבני משפחתו היה נתפס, משרד הקסמים היה חוגג על כך.
הוא הניח את העיתון על הערימה המסודרת שהייתה על השולחן, כשינשוף נוסף ניקר על החלון.
הוא זיהה את המעטפה ופתח אותה במהירות. כבר זמן מה שלא הגיע ממנו מכתב.
פניו הקשיחו בזמן שקרא.
גרינגוטס? פריצה?
אחיו הקטן היה צריך לדעת טוב יותר מזה. לא מספיק שהוא ברח עם הארי והעמיד בסכנה את כל המשפחה? הוא לא יודע מה זה יכול לעשות לאמא שלו?
מי כמוהו יודע.
וג'יני. הוא ניסה לחשוב מה איתה. מאז המכתב האחרון שקיבל מביל הוא לא ניסה ליצור קשר עם אף אחד.
לפני החתונה הוא עוד העז לכתוב לו, בתקווה שלפחות ביל יבין.
ביל ענה, אבל המכתב שלו היה רחוק ממה שפרסי קיווה לקבל. הוא נזף בו, הוא סיפר לו על הביקור של סקרימג'ר ועל הצוואה של דמבלדור.
הוא לא חסך ממנו את דעתו על התפקיד שפרסי בחר למלא בתוך כל זה.
פרסי כעס כשקרא אותו. הוא אפילו ניסח תשובה. יותר מאחת. היו לו הסברים, היו לו טיעונים, והוא היה בטוח שביל פשוט לא מבין את התמונה המלאה.
ואז הוא שמע על החתונה.
הדברים ששמע שינו הכל. פתאום המילים של ביל נראו אחרת. המילים של כולם. בפעם הראשונה הוא לא הצליח למצוא טיעון שישכנע אפילו את עצמו.
מאז הוא לא כתב לביל שוב. לא לביל ולא לאף אחד מהם. בהתחלה אמר לעצמו שזה מסוכן מדי. אחר כך כבר ידע שזו לא באמת הסיבה.
הוא התהפך במיטתו כשינשוף שלישי ניקר בחלון. החושך העמוק של הלילה כבר כיסה את הרחוב. כשראה בפעם השנייה באותו יום את המעטפה המוכרת, ליבו נפל.
הוא פתח את החלון במהירות וקרא את המכתב בחשש.
הוא ידע. הוא ידע שזה קורה עכשיו.
וזה הזמן שלו לעשות את הדבר הנכון.
פרסי עטה את הגלימה והתעתק מיד להוגסמיד. צרחה פילחה את האוויר ברגע שנחת על הקרקע. הוא לא עצר לבדוק מאין הגיעה, אלא מיהר להיכנס לפונדק.
המקום היה עמוס. אנשים נוספים קיבלו את אותה ההודעה מאברפורת' ומיהרו, כמוהו, להגיע לעזרה.
אברפורת' הוביל אותו אל פתח המנהרה. פרסי עצר לרגע, לקח נשימה עמוקה וניסה להכין את עצמו למה שמחכה לו בצד השני.
הוא נכנס למנהרה. כשיצא ממנה איבד לרגע את שיווי המשקל, ומשקפיו התעקמו על פניו. הוא יישר אותם במהירות והרים את מבטו.
הוא חשש מהרגע הזה כמעט כמו מהקרב שחיכה להם בחוץ. היו לו כל כך הרבה דברים שרצה לומר, אבל עכשיו, כשהם עמדו מולו, המילים הסתבכו זו בזו. הוא גמגם בניסיון להסביר מה גרם לו לחזור, למה דווקא עכשיו, אבל יותר מכל פשוט שמח לראות אותם.
כולם היו בסדר. אבא שלו. אמא שלו. ביל. פלר. ג'יני, פרד וג'ורג'.
הוא ציפה לכל תגובה, במיוחד מהם. לכעס, להאשמות, ובעיקר לעקיצות. ובכל זאת, הוא לא ציפה לכמה שישמח לשמוע אותן. הוא כל כך שמח לשמוע את פרד וג'ורג'.
רק רון לא היה שם. וג'יני, כהרגלה, התווכחה עם אמא.
לרגע הוא כמעט שכח כמה זמן עבר.
ברגע אחד, הכל הרגיש כמו פעם.
הארי כבר נעלם מעיניו. הוא פנה עם פרד וג'ורג' במסדרון, במרדף אחרי אוכלי המוות.
הוא הרגיש חי. כבר הרבה זמן שלא הרגיש ככה.
פרד וג'ורג' נעו משני צדדיו, מהירים, מתואמים כמעט בלי לדבר. זה תמיד היה ככה איתם. הם היו צעירים ממנו בשנתיים בלבד, ובכל זאת נדמה היה שתמיד היה ביניהם מרחק גדול יותר.
הם היו תאומים. יחידה אחת סגורה ומובנת מאליה, עם בדיחות שרק הם הבינו, מבטים שהחליפו במקום מילים ותוכניות שנרקמו עוד לפני שמישהו אחר הבין שמשהו קורה.
ופרסי תמיד היה פשוט פרסי.
קללה חלפה מעל ראשו ופגעה בקיר מאחוריהם. שברי אבן התפזרו לכל עבר.
"תתכופף!", צעק פרד.
פרסי התכופף, וג'ורג' שיגר לחש מעליו שפגע באוכל מוות שעמד בקצה המסדרון.
האיש הוטח לאחור. פרסי הסתובב מיד לעבר השני, הרים את השרביט והספיק להדוף קללה שנשלחה לעבר ג'ורג'.
לא היה זמן לחשוב. אחד מהם תקף, השני הגן, השלישי כבר כיוון אל המטרה הבאה. הם התקדמו יחד במסדרון, מכסים זה על זה כאילו עשו את זה מאז ומתמיד.
פרד צעק משהו שהוא לא הצליח לשמוע בתוך הרעש, וג'ורג' צחק. פרסי מצא את עצמו צוחק איתו, למרות שלא היה לו מושג מה נאמר.
עכשיו, הם היו שלושה.
הם המשיכו במסדרון, הולכים לאחור ומטיחים קללות באוכלי המוות. המסכה החליקה מפניו של אחד מהם.
פרסי קפא לרגע.
ת'יקנס.
הוא הכיר את הפנים האלה היטב. ראה אותן במסדרונות המשרד. שר הקסמים.
ועכשיו הוא עמד מולו, עטוי בגלימת אוכלי המוות.
משהו בער בו.
פרסי הרים את השרביט. הפעם לא היה בו שמץ של היסוס.
הוא הטיל את הקללה עם הרבה כוונה.
ת'יקנס נפל ארצה.
פרד חייך אליו והביט בו בחדווה.
לרגע אחד הם הצליבו מבטים. המבט של פרד אמר הכל, ופרסי הרגיש שוב בבית.
האוויר התפוצץ.
פרסי התכופף וניסה לגונן על עצמו מפני שברי האבן. הצעקות סביבו התערבבו ברעש הקריסה. הוא קם, מעד, והרגיש טיפות דם חמות על לחיו.
ואז הוא ראה אותו.
פרד שכב בין ההריסות, דומם, עיניו פקוחות, ועל פניו עדיין נשאר משהו מהחיוך שהיה שם רק רגע קודם.
פרסי לא זז.
רק לפני רגע הם היו שלושה.
הוא כרע לידו, וכל הרעש סביבו נעלם.
הוא חזר הביתה מאוחר מדי.
תגובות על הפרק (4)
יש להתחבר כדי להגיב.
פרק מצוין וכואב במיוחד. הבאת את נקודת המבט של פרסי בצורה מאוד אנושית ונאמנה למקור - הבדידות שלו, והתחושה שהוא תמיד הרגיש נטע זר. הדיוק ביחסים עם התאומים היה מעולה: הניגוד בין "ופרסי תמיד היה פשוט פרסי" לבין הרגע שבו "עכשיו, הם היו שלושה" היה מדויק ושובר לב. והשורה האחרונה היא פשוט אגרוף בבטן. שאפו ענק על הכתיבה!
הזווית שלא ידעתי שאני כלכך רוצה לקרוא. איזה קטע של אגרוף לבטן.
כנראה זה לא מקרי שנתקלתי בפרק הזה היום בתזמון מדויק.. מילים ורגשות שמתחברים לעוצמה וכאב. תודה על זה🙏🏻❤️
פרק חזק. מוצלח, מרתק ומרגש.
אני כבר מחכה לעוד כאלו, ותודה מראש.