פרק 1: ג'יני

תמיד הרגשתי שחסר לי הקול של ג'יני בתוך הרעש הגדול של המלחמה. אנחנו רואים אותה מהצד, אבל לא מבינים מה עובר עליה.

הקטע הזה הוא חלק מספר שאני עובדת עליו בימים אלה, שייצא בקרוב ויציע מבט קצת אחר על הדמויות, הבחירות והרעיונות שמסתתרים בין השורות של הסיפור שאנחנו מכירים כל כך טוב.

לא!
לא!
הארי! הארי! 

הצליל יצא ממנה לפני שהבינה שהיא זו שצועקת. משהו בתוכה סירב להאמין למה שעיניה ראו, כמו כשחלום רע מתעקש להישאר גם אחרי שמתעוררים. לרגע אחד העולם סביב הוגוורטס השתתק, או שהיה זה רק הדם שבער באוזניה. היא הביטה בו, מחכה שיזוז, שיקום, שיגיד משהו טיפשי שיבטל את הכל.

אבל הוא שכב שם, בזרועותיו של האגריד, דומם לגמרי.

הזמן לא נעצר, הוא פשוט חדל מלהיות חשוב. קולות עוד נשמעו סביבה, צעקות, תזוזה, אבל הם התרחקו ממנה כאילו שקעו מתחת למים. היא לא ראתה דבר מלבדו.

זה נגמר, חשבה. איך ייתכן שזה באמת נגמר?

אחרי כל כך הרבה שנים שבהן אהבה אותו מרחוק, אחרי כל השנים, הוא כמעט, כמעט היה שלה. היא האמינה, בלי להעז לומר זאת בקול, שעוד רגע.. עוד קצת.. המלחמה תיגמר, וולדמורט יובס, והם סוף סוף יוכלו להיות יחד. אבל בשבריר שניה זה נלקח ממנה. 

לא. זה לא יכול להיות.

הדמעות צרבו בעיניה, והגוש בגרונה גדל עד שכמעט לא יכלה לנשום. משהו בתוכה קרס, חונק את הנשימה לפני שהדמעות בכלל הספיקו ליפול. לא הארי, בבקשה, לא הארי.

ואז קולו של וולדמורט פילח את האוויר.

"דממה!"

המילה הדהדה מעל החצר, חונקת את שאר הקולות. משהו בה התכווץ, ואז שוב התקשה. אם זה נגמר, חשבה, הוא לא יקבל את הסיפוק לראות אותם נשברים, לראות אותה נשברת. 

היא צפתה בהאגריד מניח אותו על הדשא בזהירות שלא תאמה את גודלו. ידיו הגדולות רעדו מעט, כאילו פחד לפגוע בו. לרגע חלפה בה מחשבה, כמה פעמים הידיים האלה היו בטוחות כל כך, מגינות, מרגיעות. כמה פעמים עמד שם, יציב, כשהעולם סביבו התערער. ועכשיו גם הוא רעד.

היא עמדה שם עם כולם. עם רון, הרמיוני, נוויל, והם הביטו זה בזה. איש מהם לא דיבר. לא היה צורך. משהו עבר ביניהם, שקט וחד. הם לא ייכנעו, לא עכשיו, גם לא אחרי זה.

המלחמה לא הסתיימה. לא כל עוד וולדמורט עומד מולם.

רון היה הראשון שדיבר. הקול שלו פרץ את הדממה, יציב יותר ממה שציפתה. ג'יני הרגישה שהמילים עדיין תקועות עמוק בגרונה, מסרבות לצאת. כמה פעמים היא הייתה זו שעמדה לפניו, מסרבת שיגן עליה כשידעה היטב להגן על עצמה. אבל עכשיו, עכשיו לא נותר בה הכוח, והיא נתנה לרון להיות זה שנעמד ראשון.

הצעקות התחדשו סביבם, אבל היא כבר לא הייתה מנותקת מהרעש. היא עמדה שם, מאזינה, ממתינה, מוכנה. פיצוץ עז קרע את האוויר והשתיק את הכל בבת אחת. הבזק ירוק. ואז היא ראתה את נוויל נופל.

לא. לא גם נוויל. היא זזה כמעט בלי לחשוב, הגוף שלה מקדים את הפחד, אבל משהו עצר אותה לפני שהספיקה להגיע אליו.
לא נוויל. לא אחרי כל מה שעבר. כולם ראו בנוויל מישהו שקט, מהסס, תמיד חצי צעד מאחור. אבל היא תמיד ראתה בו משהו שאחרים פספסו, אומץ שלא ידע לקרוא לעצמו בשם. ועכשיו הוא עומד שם, מול וולדמורט, לא נרתע, לא מהסס, אמיץ, בדיוק כמו שהיא תמיד ראתה אותו.

ואז הכול התחיל לקרות מהר מדי. 

קולו של וולדמורט עלה מעל ההמולה, קר וחד, והשתיק אותה בבת אחת. בתנועה כמעט אגבית הוא זימן אליו את מצנפת המיון. ג'יני בקושי הספיקה להבין מה קורה עד שראתה את נוויל קופא במקומו, משותק, חסר אונים, בעוד המצנפת נדחפת בכוח על ראשו. הלעג בקולו של וולדמורט היה חד יותר מכל לחש.

ואז, המצנפת ניצתה. לרגע אחד הלב של ג'יני נעצר. נוויל. אבל הקולות סביב פרצו שוב, חזקים יותר, קרובים יותר. צעקות מכיוון הטירה, הדלתות נפתחות, ריצה. שאגה עמוקה פילחה את האוויר, גרעפ, קורא להאגריד. ואז, קול אחר. פרסות. רבות. מתקרבות במהירות. הקרקע רעדה קלות תחת רגליה כשהקנטאורים פרצו לתוך המרחב בקשתות מתוחות. 

בשבילה, הכול נשבר באותו רגע. הקיפאון, הפחד, השקט, הגוף שלה התעורר בבת אחת, אצבעותיה מתהדקות סביב השרביט. זה לא נגמר, רחוק מזה, והפעם, היא לא רק עומדת ומחכה, היא נלחמת.

בין רגלי הענקים ופרסות הקנטאורים היא שמעה את האגריד קורא להארי. אבל למה? איפה הוא? איפה הארי?

התוהו השתולל סביבה, לא היה זמן לעצור, לא היה זמן לחשוב, אבל המחשבה לא הרפתה. היא הייתה חייבת לדעת.

ההמולה דחסה אותה עם כולם אל תוך אולם הכניסה. שם כבר לא היה סדר כלל. לחשים התעופפו לכל עבר, הבהובים של אורות אדומים וירוקים חתכו את האוויר, אבנים נסדקו תחת רגליים רצות. מבטה התרוצץ בין הפנים שסביבה, ידידותיות, פצועות, נחושות, והיא לא ידעה למי לפנות קודם.

אבל עכשיו משהו הרגיש שונה. בתוך כל הרעש, בתוך כל הפחד היא הרגישה מוגנת.

קולות הלחימה הלמו באוזניה כשהצטרפה להרמיוני וללונה, ושלושתן התייצבו מול בלטריקס לסטריינג'. היא נעה כמעט בלי לחשוב, לחשים נורו, התנגשו, הוסטו. הקללות של בלטריקס שרקו באוויר, חדות ומדויקות, ושוב ושוב החטיאו אותה כחוט השערה. אבל בלטריקס רק צחקה, זה לא הספיק לה, שלושתן יחד, וזה עדיין לא הספיק.

ואז, הבזק ירוק פילח את האוויר. הקללה הממיתה חלפה ליד גופה, קרובה כל כך עד שהרגישה את חומה צורב את עורה. לרגע אחד הכל קפא. ואז היא שמעה אותה, קול פראי, מלא זעם, כמו לביאה המזנקת על טרפה. מישהו נדחף בינה לבין הסכנה, תנועה חדה, מגוננת.

אמא שלה.

היא עמדה מולה, חוצצת בינה לבין בלטריקס, עיניה בוערות, פניה קשות כפי שמעולם לא ראתה אותה בעבר. ולא הייתה בה אפילו טיפה של רחמים.

ג'יני קפאה לרגע, לא מהפחד, אלא מההלם. כמה פעמים עמדה מול אמה וחשה שקופה כמעט, עוד אחת בין כל האחים שלה, נבלעת בין סיפורים על הישגים, על הצלחות, על בנים שמילאו את הבית ברעש ובגאווה. כמה פעמים הרגישה שעליה להילחם כדי שיראו אותה, יראו אותה באמת. והנה עכשיו, לא היה מקום לספק, היא ראתה אותה.

כל לחש שבלטריקס הטילה נהדף בכוח שלא הכירה באמה. מהיר, חד, חסר רחמים. זו לא הייתה האם שעמדה במטבח, שקראה לה לאכול, שדאגה, שהעירה. זו הייתה מכשפה אחרת לגמרי. אמא שלה, אבל גם לוחמת. והיא נלחמה עבורה.

משהו התהדק בחזה של ג'יני, כאב ישן, מוכר, אבל גם חום חדש, מסנוור כמעט. היא רצתה לצעוק לה להיזהר, רצתה למשוך אותה לאחור, אבל ידעה שלא תוכל, לא עכשיו, לא כשהיא עומדת כך ביניהן.

היא צפתה באמה מטילה את הקללה האחרונה. בלטריקס נפלה. וולדמורט צרח. הוא כיוון את שרביטו לעבר אמה, ואז, כאילו מהעולם שמעבר, קול חד וברור חתך את הרעש, וצעק. 

מישהו הטיל לחש מגן.

נשימתה נעצרה. היא הסתכלה סביב וחיפשה את מקור הקול. האם זהו באמת הקול ששמעה? זה באמת הוא? 

היא הביטה, ולא האמינה למראה עיניה. הוא שם, חי, מתגלה פתאום מתחת לגלימת ההיעלמות. היא רעדה, הדם חזר לזרום, החום התפשט בגופה, התקווה. כל הפחדים, כל הכאב, ברגע אחד נעלמו. 

הוא חי.

היא חשה את הכוח חוזר אליה, עוטף אותה. זה עוד לא נגמר. שום דבר לא נגמר. 

הסיפור שלהם, לא רק ההצלה, לא רק הקרב, רק מתחיל. והפעם היא לא תעמוד מאחור, היא לא תיתן לו ללכת, היא כאן, והיא נלחמת, לצידו.