פרק 1: לופין
לצערי, את הפאנפיק מגיל 15 מעולם לא הצלחתי למצוא. אבל בהשארתכם (והפתיח שכתבתי לפרק על האגריד), נוצר
"תתעורר".
צעק קול מוכר בראש שלו,
"תתעורר, אתה אדם היום".
לופין פקח את עיניו במהירות רבה מידי, קרני שמש בודדות שהתגנבו בין העננים, הכו בהן כאילו רצו להעניש אותו על כך שישן עד עכשיו.
הוא נתן לשמש לעוור אותו לכמה שניות, עד שקצות העצבים שלו כבר החלו להרגיש בכאב, רק כדי לוודא שהוא באמת ער.
הוא הסיט את מבטו מהחלון ועבר לסרוק את החדר, נותן למחשבות להסתדר במקומן ולהבנה שהוא נמצא בחדר רגיל ולא ביער, להתהדק.
זה היה חדר מטונף, מאובק ומבולגן, שנראה היה כאילו גרו בו עשרה אנשים ולא רק אדם אחד. החלון שהיה פתוח והכניס את אוויר אוקטובר הקר, לא הצליח לאוורר את החדר מהמחנק שלו והרעשים שהדהדו מתחת לחדר, מהפונדק, היו עמומים, כך שאי אפשר להבין מה אומרים, אלא רק שהוא מלא באנשים. ליתר דיוק, מלא באנשים שיכורים, אם לשפוט לפי הטונים וערבוביית הקולות.
אמצע מחזור הירח זאת התקופה הכי מבלבלת עבורו, הוא חוזר להיות זאב בחלומות ואז בבוקר לא מצליח להבין אם הוא רק חלם או שהרגע שינה צורה.
הוא ניגש לכיור המלוכלך בפינת החדר ושטף את הפנים, מביט במראה בעיניו העייפות. הוא יכול לראות את קווי המתאר של הזאב במראה, בכל פעם שהוא מביט בה. אז הוא משתדל להסתכל כמה שפחות. הוא התנגב במגבת שהשאירה יותר לכלוך והזדקף.
קורי השינה התחילו לאבד את האחיזה מהמחשבות שלו.
'אנשים שיכורים? בבוקר?', הוא חזר שני צעדים אל המיטה ושלף את השרביט מתחת לשמיכה, מכוון אותו אל הדלת, כאילו הוא בטוח שבעוד רגע היא תפתח עם הלורד וולדמורט עצמו.
הוא נשם, נשימות ארוכות ועמוקות ותוך כדי הוא האזין.
הוא לא שמע קולות קרב ולא התנגדות, היו בפונדק לפחות עוד שני חברי מסדר. הם היו מגיבים לאוכלי מוות, לא יכול להיות שקרה משהו והוא לא התעורר.
הוא הכריח את עצמו לגרור את עצמו אל דלת הכניסה, הרגליים שלו נהיו כבדות כאילו נשאו משקולות, אבל בכל צעד הוא אזר יותר אומץ.
הוא פתח את הדלת ונתן לקולות להתגנב אל החדר כמו ריח של תבשיל איכותי.
לא היה אפשר לטעות במוזיקה שבקעה מכיוון המדרגות. יחד עם המוזיקה, מישהו דיבר.
הרמת כוסית ארוכה שחלקים ממנה לופין לא הצליח להבין, "יום היסטורי... זה לא ברור איך... והפוטרים".
זה קרה בשניה אחת, המילה 'פוטרים' הדהדה לו בראש לחצי שניה והוא שכח מהזהירות ורץ במדרגות, שרביטו מונף לפנים.
בכל צעד, הוא דילג על שתי מדרגות והמראה של הפונדק הומה האדם נגלה אליו בחלקים, כאילו הוא בהצגת תאטרון והמסך עולה.
למראה של הבחור התמהוני עם השרביט, כל יושבי המקום השתתקו והסתכלו לכיוונו.
קוסם גבוה, שרירי וקירח הרים שרביט לכיוונו של לופין, "מה אתה מחפש פה?", הוא שאל בקול רגוע.
"מי דיבר על הפוטרים?", שאל לופין בעצבים. שרביטו מכוון בחזרה אל הקירח, אך מולו עוד ועוד אנשים שלפו שרביטים, מכוונים כלפיו.
"כולנו", ענה הקירח, מחייך. "יש לך בעיה עם זה?".
"תיזהר, מתי'ו, לחשו לי שהוא אדם זאב, אולי הוא מהצד של אתה יודע מי...", ציווח קול של אדם זהה לחלוטין לענק, מלבד העובדה שהוא הגיע אליו עד לברכיים.
"אני אכן אדם זאב ואני אמות לפני שאהיה בצד של אתה יודע מי", ענה לופין, עיניו פעורות בכדי לקלוט כל תנועה שתפתיע, "ג'יימס פוטר הוא חבר שלי, הזכרתם אותו, אל תכחישו".
לופין ניסה להראות קשוח, אך הוא הרגיש איך אגלי זעה מצטברים על מצחו.
האדם שקוראים לו מתי'ו הוריד את השרביט. "היית חבר של הפוטרים?", הוא שאל בסקרנות.
פרצופו התרכך, אך לופין עדיין נשאר דרוך.
"אני עדיין, ואם למישהו מכם יש משהו נגדם... מוזמן להגיד את זה בפנים שלי", הוא ענה.
"נגדם?", זה היה התאום הקטן של מתיו', "הם גיבורים, מה פתאום נגדם? שתינו לזכרם".
המשקולות מהרגליים של לופין התחילו לגדול ולהכפיל את משקלן עד שהרגליים רעדו מלעמוד.
מכשפה אחת מיהרה להזיז כיסא בהנפת שרביט, הכיסא התמקם בדיוק מאחורי לופין, כשהאחרון איבד את שיווי המשקל.
הוא רצה לשאול, אבל לא הצליח.
מתיו' כאילו קרא את מחשבותיו, "אני מבין שלא קראת עיתון היום, מצטער, חבר. קח". והוא הגיש לידיו עותק של הנביא היומי.
שם, בכותרת היחידה, על שער העיתון, נכתב "תבוסתו של זה שאין לנקוב בשמו", כותרת נוספת הסתלסלה מתחתיה "הוא נעלם!", לופין נענע בראשו ולא הבין איך יכול להיות שהוא לא מתעורר מהחלום.
הוא המשיך לקרוא את כותרת המשנה, "דיווח מאומת: הלילה, זה שאין לנקוב בשמו נצפה מופיע במכתש גודריק... דקות ספורות לאחר מכן... קול רעש פתאומי נשמע. עדי ראיה ... ראו דמות גבוהה... נמצאו גופותיהם של ג'יימס ולילי פוטר, אך בנם בן השנה נמצא חי".
לופין קרא שוב את השורה האחרונה והתחיל לחייך.
הוא באמת חולם, החלום נראה אמיתי למדי, אבל הנה החלק המגוחך הגיע.
הוא הפנה את השרביט אל הרגל שלו ומלמל לחש שאף אחד לא ישמע,
כאב חד פילח את רגלו הימנית. הכאבים עלו מהרגל והדהדו לו עד למוח, לרגעים הוא היה בטוח שראשו הולך להתפוצץ מכאב.
כעבור חמש שניות, הכאב התפוגג.
"אז אני לא חולם?", שאל את עצמו, מבולבל.
כוס משקה נחתה לידו על השולחן.
"אתה לא חולם חבר, בוא נרים כוסית לחיי הארי פוטר".
תגובות על הפרק (4)
יש להתחבר כדי להגיב.
וואו את/ה כותב/ת ממש ממש יפה
נפלא... מרגש עד דמעות
מחכה לפרק הבא בקוצר רוחחחח
ממש יפה ומעניין