פרק 1: לוויינים לא צריכים שירותים

המשרד לשימוש לרעה בחפצי מוגלגים היה, ללא ספק, החדר הצפוף ביותר בקומה השנייה של משרד הקסמים. הוא היה חסר חלונות, הריח תמיד כמו תערובת של תה פושר ופלסטיק שרוף, וקירותיו היו מכוסים במדפים שקרסו תחת משקלם של חפצים מוחרמים. על שולחנו של ארתור וויזלי נחו זה לצד זה טוסטר שהתעקש לפלוט עשן סגול, מצת ששר אופרה, וצינור מתכת ארוך שארתור קרא לו "טלסקופ שובר-אור מוגלגי 70 מילימטר", אותו פירק שלשום כדי להבין איך בדיוק מוגלגים מסתכלים על הירח בלי לחשי קירוב.

אבל הבוקר, ארתור התעלם מהטלסקופ. הוא רכן קדימה, קצה אפו כמעט נוגע בשולחן, ובחן במרץ תצלום שחור-לבן מבעד לזכוכית מגדלת. מתחת למרפקו נח גיליון מקומט של עיתון מוגלגי ששימש כתחתית לכוס התה שלו. הכותרת השחורה של הטיימס הכריזה על התאריך: 12 באוגוסט, 1989, ומתחתיה כתבה על תקציבי ביטחון, שארתור לא טרח לקרוא.

"אתה חייב לראות את זה, פרקינס," לחש ארתור, קולו רועד מהתרגשות. "זה פשוט פלא. הם לוכדים את האור ממש! בלי שום שיקוי פיתוח, בלי טיפת קסם. רק... נייר מיוחד וקופסאות מתכת. תראה כמה זה חד."

פרקינס, קוסם קשיש ומקריח, נאנח מהשולחן הסמוך. הוא שפשף את עיניו, נראה כאילו הוא מעדיף להיות בכל מקום אחר. "ארתור, באמת, אלה סתם תמונות של הרים בסקוטלנד. מחלקת המסתורין החרימה את זה מאיזו סוכנות ביון מוגלגית בגלל תקלה בסיווג. תייק את זה בתיקיית 'תצפיות שווא' ובוא נלך לאכול משהו."

"אבל זה העניין!" ארתור הזדקף, מנופף בתמונה. "הם לא צילמו את זה מהקרקע! לפי המסמכים המצורפים, המוגלגים הכניסו מצלמה לתוך גליל מתכת עצום, וירו אותו לשמיים. הם קוראים לזה לוויין. הוא פשוט... צף שם למעלה, מעל העננים, ומסתכל למטה!"

לפני שפרקינס הספיק לענות, הדלת נפתחה בטריקה כה עזה עד שהטלסקופ שעל השולחן התגלגל ונפל ברעש על הרצפה. בפתח עמד קורנליוס פאדג', אז עדיין מנהל מחלקת אסונות לאומיים וטיפול בנפגעי דרקונים צעיר ולחוץ. פניו העגלגלות היו אדומות ממאמץ, והמגבעת הירוקה שלו הייתה עקומה על ראשו.

"וויזלי!" שאג פאדג', נועל את הדלת מאחוריו בשרביטו. הוא ניגש לשולחן, מתעלם לחלוטין מההריסות, והטיח עליו ערימה של תיקיות עור שחורות. "השר קרא לי למשרד שלו לפני חצי שעה. אנחנו לקראת קריסה מוחלטת של אמנת הסודיות!"

ארתור מצמץ. "קריסה? קורנליוס, מה קרה? דרקון תקף רכבת תחתית שוב?"

"הלוואי שזה היה דרקון!" פאדג' רכן לעברו, פניו קרובות כל כך עד שארתור יכול היה להריח מנטה וחרדה. "המוגלגים, וויזלי! המוגלגים והמכונות המעופפות המקוללות שלהם! הלחשים של הוגוורטס דוחים מוגלגים שמטיילים באזור. הם גורמים להם להיזכר שהם השאירו את התנור דולק או שהם חייבים לשירותים. אבל מתברר," הוא דקר באצבעו השמנמנה את התצלום שבידו של ארתור, "שאי אפשר לגרום ללוויין מוגלגי לרצות ללכת לשירותים!"

ארתור השפיל את מבטו אל התמונה שוב. בפעם הראשונה, הוא לא הסתכל על איכות הנייר או על חדות האור. הוא הסתכל על התוכן.

במרכז האזור ההררי הנידח והמושלג, היכן שמוגל היה אמור לראות רק הריסות, התנוססה בבירור טירה עצומה בעלת שבעה מגדלים ואגם שחור.

"מרלין הגדול," נשף ארתור, והושיט יד לתיקייה העליונה. "הם רואים הכל."

"הם מצלמים הכל!" תיקן אותו פאדג' בהיסטריה. "זה לוויין ריגול! זה לא טלסקופ חלל שבודק כוכבים, זה מכשיר שנועד לחפש נשק סובייטי, והוא פשוט צילם את טירת הוגוורטס! השר דורש פתרון עד מחר בבוקר, או שכולנו נמצא את עצמנו מנקים את כלובי הדרקונים ברומניה. אתה מומחה לצעצועים של המוגלגים, וויזלי. איך אנחנו מעוורים את המכונה הזאת?"

ארתור גירד בראשו, מביט בתצלום כאילו מדובר בחידת ספינקס. "ובכן," הוא מלמל, מקיש באצבעו על הסנטר, "אולי נשלח ינשוף דואר? אם נקשור לו שיקוי שכחה לרגל, הוא יוכל לעוף למעלה ופשוט... לנקר בעדשה שלהם?"

"בחלל, וויזלי?!" צווח פאדג', מגבעתו כמעט נופלת. "אין שם אוויר! הינשוף יהפוך לגוש קרח לפני שיעבור את העננים!"

"צודק, צודק," ארתור החל להתהלך בחדר הצפוף, כמעט דורך על המצת המזמר. "אז אנחנו צריכים גישה טכנולוגית. קראתי בירחון מוגלגי על ציוד צילום מתקדם. יש להם משהו שנקרא 'תוכנה' – שזה, להבנתי, סוג של בד רך מאוד שמנגב את הטעויות מהתמונה. אנחנו רק צריכים למצוא את המוגלגי שאחראי על ניקוי התמונות, להקסים את הבד הרך שלו, והוגוורטס פשוט תימחק מהדפים!"

פאדג' לפת את קצוות השולחן של ארתור, נראה קרוב לעילפון. "וויזלי, אם תגיד את המילה 'בד רך' עוד פעם אחת, אני אשלח אותך לאזקבאן על סעיף עוגמת נפש. הצעצועים שלך לא יעזרו כאן! אין לך מושג איך הברזל המעופף הזה עובד!"

ארתור נאנח, וההתלהבות שלו התחלפה פתאום ברצינות קודרת. הוא הפסיק לצעוד ורכן קדימה, מנמיך את קולו. "אתה צודק, קורנליוס. הקסם המסורתי שלנו לא נועד לעבוד בריק מוחלט, וברור שההבנה שלי באופטיקה לוקה בחסר. לכן, יש רק פתרון אחד. אנחנו צריכים להביא לפה מדען מוגלגי."

השקט שהשתרר בחדר היה כה סמיך עד שאפשר היה לחתוך אותו בשרביט.

"אתה... אתה יצאת מדעתך?" לחש פאדג', פניו מאדימות עד לגוון של עגבנייה בשלה, ומגבעתו נטתה בזווית מסוכנת.

"להכניס מוגלגי למשרד הקסמים?! למחלקת המסתורין?! זהו משבר ביטחוני ברמה הגבוהה ביותר, ואתה רוצה להזמין הנה את אחד מאלה שבנו את מכונת הריגול הזאת?!"

"אנחנו נביא מדען מוגלגי, אחד שמבין איך המכונות האלה עובדות באמת!" התעקש ארתור, מתעלם מהווריד שפעם במצחו של פאדג'. "הוא יסביר לנו איך מעוורים את החיישנים שלהם, ואחר כך נטיל עליו קסם זיכרון קפדני. הוא יחזור הביתה ויחשוב שהוא בילה סוף שבוע נחמד בברייטון. אנחנו במבוי סתום, קורנליוס!"

"אני מעדיף להתפטר לפני שאאשר חטיפה של מדען חלל מוגלגי!" קצף פאדג', יורק רסיסי רוק לכל עבר. "הקוסמולוגיה שלהם יכולה ללכת לעזאזל, זה פשע בינלאומי!"

"אולי לא נצטרך לחטוף אף אחד," נשמע פתאום קול צרוד מהפינה החשוכה של החדר. פרקינס, שעד לאותו רגע נראה כמנמנם מעל טופסי מכס, הרים את ראשו. עיניו העייפות הבריקו מאחורי משקפיו העבים. "למה להביא מוגלגי שצריך למחוק לו את הזיכרון, כשאפשר להביא מישהו שכבר מכיר את החוקים שלנו?"

ארתור ופאדג' הסתובבו אליו בבת אחת.

"למה אתה מתכוון, פרקינס?" שאל ארתור.

"סקיב," אמר פרקינס בפשטות. "סקיב שנולד למשפחת קוסמים, הבין שאין לו סיכוי בעולם שלנו, ועבר לעולם המוגלגי כדי ללמוד את המדע שלהם. מישהו שחי את המספרים והעדשות, אבל יודע בדיוק מה זה הוגוורטס ולמה אסור שהמוגלגים יראו אותה."

עיניו של ארתור אורו והוא מחא כפיים בהתלהבות. "פרקינס, אתה גאון! זה מושלם! אנחנו נמצא מהנדס אופטיקה שהוא סקיב. הוא יוכל לטפל בצד הטכני, ובשביל הצד המאגי וההתנהלות מול קהל, אני אצרף לנו יועץ מומחה מתוך הקהילה – קוסם צעיר ומבריק שבדיוק פרסם את ספרו הראשון על קסם וגבורה. אני חושב שקוראים לו גילדרוי משהו, הילדים ממש אוהבים אותו."

"אני אשאיר לך את מלאכת הרכבת הצוות המחריד הזה, וויזלי," סינן פאדג' תוך שהוא פוסע לעבר הדלת ופותח אותה בתנופה. "אבל אם עד סוף השבוע הלוויין הזה לא עיוור לחלוטין – שנינו נחפש עבודה בניקוי רחובות מוגלגיים. השר נתן לנו אישור לפעול מעבר לים. אל תפשל."

הדלת נטרקה מאחוריו, משאירה את ארתור ופרקינס לבדם בחדר המעשן. ארתור מיהר לשולחנו, העיף הצדה את הטוסטר המקצר, ושלף גיליון קלף ריק.

"פרקינס, איפה נמצאים המרכזים החשובים ביותר של המוגלגים לחקר החלל?" שאל ארתור, עטו מרחף מעל הנייר.

"בארצות הברית," השיב פרקינס, ניגש לארון התיוק ושולף תיקייה דקה שהעלתה אבק. "סוכנות נאס"א. יש להם מתקן בקליפורניה שנקרא מעבדת ההנעה הסילונית. מחלקת רישום אוכלוסין בינלאומית מדווחת שיש שם מהנדס בכיר שהוא... ובכן, אחד משלנו. כלומר, לא בדיוק משלנו, אבל הוא מודע. ג'יימס וסטפאל. החוקר הראשי של המצלמה הפלנטרית רחבת-השדה."

ארתור חייך חיוך רחב. "מצלמה רחבת-שדה! זה נשמע בדיוק כמו מה שאנחנו צריכים. תכין לי מפתח מעבר לקליפורניה. אני הולך לפגוש מדען חלל."

שמונה שעות לאחר מכן, במרחק של אלפי קילומטרים משם, השמש הקליפורנית כבר שקעה מזמן. אך עמוק בתוך "החדרים הנקיים" והמבודדים של מעבדת ההנעה הסילונית של נאס"א בפסדינה, לא היה זכר ללילה. תאורת פלורסנט לבנה, קרה וחסרת רחמים שטפה את קירות הנירוסטה הבוהקים ואת רצפת האפוקסי החלקה, מוחקת כל אפשרות לצל. החדר הסטרילי המהם מהרעש המונוטוני של מערכות סינון האוויר העצומות, שנועדו למנוע אפילו מגרגר אבק בודד לחדור פנימה.

ד"ר ג'יימס וסטפאל ישב לבדו. כתפיו היו שחוחות תחת החלוק הלבן, והוא שפשף את עיניו הצורבות מתחת למשקפיו בעלי המסגרת העבה. אור כחלכל ריצד על עדשות המשקפיים שלו, בוקע משולחן השרטוט הגדול שניצב מולו שהפיץ הילה זוהרת בלב המעבדה.

על זכוכית השולחן המוארת נפרסו גליונות ענק של נייר מילימטרי. היו אלה תרשימים אופטיים סבוכים כמו רשת קורי עכביש: קווי מתאר של מראות קעורות, חישובי זוויות מדויקים לשבירת אור, וסכימות חיווט של מצלמת טלסקופ החלל החדש – פרויקט ששאב את כל זמנו ומחשבותיו בשנים האחרונות.

ליד השרטוטים, מונח בתוך קופסת זכוכית זעירה כאילו היה יהלום נדיר, שכב אריח סיליקון שחור ומלבני, שפניו החלקים החזירו את האור כברק מתכתי. זה היה חיישן ה-CCD. ג'יימס, שהיה חלוץ עולמי בתחום, ידע שהשבב הדומם והקריר הזה הוא הלב הפועם של העידן החדש: מטריצה מדויקת של פיקסלים שתדע ללכוד כל פוטון בודד של אור מכוכבים רחוקים, ולהמיר אותו לזרם נתונים דיגיטלי מושלם, רגיש פי כמה מכל סרט צילום שנוצר אי פעם.

ג'יימס היה גאון בעיני עמיתיו המוגלגים, אבל בלילות, כשהיה מביט בשמיים, הוא עדיין הרגיש את הצביטה הישנה של הכישלון.

הוא נולד למשפחת קוסמים טהורת-דם, אך מעולם לא הצליח להפיק אפילו ניצוץ משרביט. כסקיב, עולם הקסם הפנה לו עורף. אז ג'יימס עזב. הוא החליט שאם אינו יכול לעוף לכוכבים על מטאטא או להשתמש בלחשי אסטרונומיה, הוא יבנה את העין המכנית הגדולה והמדויקת ביותר בהיסטוריה האנושית, כזו שתראה עמוק יותר מכל קסם.

הוא נאנח ורכן אל נתוני הקליברציה של העדשה, כשלפתע נשמע קול פיצוץ עמום ורעש של מתכת מתעקמת מתוך ארון חומרי הניקוי שבקצה המעבדה.

ג'יימס קפא. מערכות האזעקה לא הופעלו, אבל חיישני האור האלקטרוניים על שולחנו החלו להבהב בטירוף. דלת הארון נפתחה בחריקה, ומתוכה התגלגל החוצה גבר גבוה, ג'ינג'י ומתנשף, שלבש חליפת צלילה מגומי שחור ומעליה סוודר גולף משובץ. הגבר נאבק להשתחרר מדלי ספונג'ה שנתקע על רגלו.

"בשם הזקן של מרלין! המפתחות הבינלאומיים האלה נעשים גרועים משנה לשנה," רטן הפולש, מנער את הדלי מעל רגלו ומיישר את משקפיו. הוא הרים את עיניו, הבחין בג'יימס שעמד קפוא במקומו עם סרגל שרטוט מונף כנשק, ופניו אורו.

"אה! דוקטור וסטפאל, אני מניח?" אמר הגבר, בעודו צועד צעד נלהב קדימה ומושיט יד. "סלח לי על הלבוש, נאמר לי שזוהי התלבושת המקובלת באמריקה למפגשים מקצועיים ליד האוקיינוס. שמי ארתור וויזלי, מהמחלקה למניעת שימוש לרעה בחפצי מוגלגים ממשרד הקסמים הבריטי. אני יודע שהתרחקת מהעולם שלנו, ג'יימס, אבל אנחנו ניצבים בפני משבר אופטי ברמה גלקטית, ונאמר לי שאתה האיש היחיד ביקום שיודע איך לעוור לוויין."

ג'יימס הוריד לאט את הסרגל, מביט בקוסם המוזר שזה עתה יצא מארון חומרי הניקוי שלו. במשך חמישים שנה הוא ניסה לשכוח שהקסם קיים, ועכשיו, כשהוא ניצב בפסגת המדע המוגלגי, העבר שלו חזר לרדוף אותו, ועוד לבוש בחליפת צלילה.

"לוויין?" חזר ג'יימס בלחש, מוודא שדלת המעבדה נעולה. "איך משרד הקסמים יודע מה זה בכלל לוויין?"

"הו, אני קורא המון בעיתונים ובמגזינים שלכם!" אמר ארתור בהתלהבות, ושלף מכיס פנימי בתלבושת הצלילה שלו את התצלום המוגלגי של הוגוורטס. "ותראה, הבאתי הוכחות! אנחנו צריכים ללמוד איך המכונות שלכם לוכדות פיקסלים, ואנחנו צריכים ללמוד את זה לפני מחר בבוקר. יש לך מים חמים אולי? המסע הזה עשה אותי צמא נורא, ואני אשמח לשמוע הכל על איך שקעי החשמל כאן עובדים."