פרק 1: בוקר של גיל 11

"אההההההההההההה!!!!!!"

זה הדבר הראשון שסיריוס בלק שמע כשהתעורר.

אחרי שהתאושש נזכר מה התאריך.

חיוך קטן עלה על פניו

היום היה יום הולדתו ה11.

לא שזה משנה יותר מידי. כשאתה גר עם אוריון וולבורגה בלק, יום הולדת הוא סתם יום בשנה.

אבל השנה זה שונה.

הוא נזכר בסיפור ששמע לפני כמה שנים. הוא לא זכר בדיוק מה, אבל משהו קורא בגיל 11. איזה מכתב או משהו.

הוא התארגן, התלבש, ורץ במדרגות לראות מה קרה.

אולי שחכתי לומר לכם, אבל סיריוס היה קוסם.

הוא היה נצר לשושלת שלמה של קוסמים ומכשפות. אפילו היה חדר בבית שכל קירותיו היו עם שטיח שמראה את שולשלת בלק הקסומה.

הם היו קוסמים "טהורי דם" (שכל השושלת שלהם קוסמים) והם היו גאים בכך.

אבל השוני ממשפחות קוסמים רגילות, הם פחות חיבבו אנשים פשוטים, חסרי קסם.

כל מי ש"בגד" במשפחה - התחתן עם חסר/ת קסם, נולד סקיב (ללא כוחות קסם, למרות שכל משפחתו קוסמים) או פשוט חיבב מוגלגים (אנשים חסרי קסם) נושל מעץ המשפחה.

זה למשל מה שקרה לפיניאס בלק השני, שתמך בזכויות מוגלגים, או לאיסלה בלק המסכנה.

אבל סיריוס לא היה כזה.

אם הייתם נכנסים לחדר שלו, כנראה שאפילו לא הייתם שמים לב שהוא בעל כוחות.

החדר של סיריוס היה שונה מכל החדרים בכיכר גרימולד מספר 12:

היה בו תמונה של 2 נערות מוגלגיות, במטרה לעצבן את הוריו, נברשת נרות, חלון עם וילונות קטיפה אדומים וכל דבר מוגלגי שאתם יכולים לדמיין.

סיריוס הגיע לקומת הכניסה של האחוזה, וגילה מה פשר הצעקה.

אימו של סיריוס, וולבורגה בלק, עמדה בסלון מכוסה אצות זימזימים.

סיריוס התאמץ להשאיר את הצחוק שקט, אבל כנראה שוולבורגה שמה לב לחיוך קטן.

"מה אתה רוצה? קריצ׳ר לא יודע לסגור קופסאות כמו שצריך! מה זו אשמתי?!"

סיריוס עלה לחדרו מגחך.

קריצ׳ר היה גמדון הבית של משפחת בלק.

במילים אחרות - יצור קטן ומציק עם דעות קדומות שנועד לעצבן את סיריוס. או לפחות ככה סיריוס הרגיש.

אז אולי אתם מבינים, שהדבר האחרון שסיריוס רצה לראות במסדרון כשעבר בו, היה את הדבר המגעיל הזה.

הוא היה נראה כמו תינוק ממש גדול, או כמו שועל ממש קטן.

היה לו אוזניים כמו של עטלף, אף כמו של חתול, וכל מה שהוא לבש זה היה סמרטוט.

הוא התהלך לאט, שפוף, אבל סיריוס שם לב שמשהו לא בסדר. הוא ניסה להסתכל כמה שפחות על סיריוס, שבדרך כלל לא מפסיק להסתכל עליו כמו לכלוך מגעיל שאי אפשר לנקות. הוא נכנס לחדר של רגולוס, לחש לו משהו וסגר את הדלת.

יום למחרת, סיריוס הרגיש מוזר.

הוא לא ציפה שיחגגו לו, או אפילו יתנו לו מתנה.

אבל סיריוס היה בטוח שיקרה משהו. אולי הוא דמיין את הסיפור על המכתב בכל זאת?

סיריוס העדיף לא לחשוב על זה. אולי הוא התבלבל בגיל, ומקבלים משהו בגיל 12. או בכל גיל אחר. פשוט לא לחשוב על זה.

הוא ירד לארוחת בוקר, אבל בדרך קלט שמשהו לא בסדר:

הסלון היה ריק. הדבר היחיד שהיה בחדר היה 3 מזוודות.

אימא של סיריוס נכנסה.

היא נראתה נסערת מאוד.

סיריוס לא הבין כלום. "אימא?..."

"ביי."

וולבורגה ענתה בשקט, שלא התאים לה. כמעט תמיד היא צרחה על סיריוס, או לפחות הביטה בו בזלזול.

"מה? מה זאת אומרת 'ביי'? למה יש פה מזוודות. את עוזבת? את עוזבת לתמיד?"

היה שמץ התלהבות בקולו של סיריוס, אבל כשראה את החולצה האהובה עליו מבצבצת מרוכסן המזוודה, הבין שלא היא עוזבת.

"אתמול היית אמור לקבל אותו.

אתמול היית צריך להוכיח לי שלמרות כל השטויות שלך על בוצדמים ומוגלגים מטונפים, אתה עדיין אחד משלנו.

אבל לא - כנראה שאתה... שאתה..."

סיריוס היה מבולבל. הוא לא הבין למה אימו מתכוונת.

"אימא, מה? מה הייתי אמור לקבל? מה קורה כאן?"

אביו, אוריון, נכנס לסלון.

"אתמול היה לך יום הולדת 11, וכמו שאני, אימא שלך וכל קוסם בריטי קיבל, היית אמור לקבל מכתב. מכתב מבית הספר לקוסמים. ואם לא קיבלת את המכתב, כנראה שאתה לא קוסם. וכמו שאתה יודע, בבית שלנו אין מקום לסקיבים"

סיריוס היה המום. אז הוא לא דמיין את הסיפור על המכתב.

"אני לא מבין, איפה אתם רוצים שאני אגור?"

"בכל מקום שהוא לא כאן. אתה לא רצוי פה"

סיריוס אף פעם לא ראה את הוריו ככה. הם תמיד העדיפו את אחיו רגולוס, ולא חיבבו אותו הכי בעולם, אבל הפעם זה היה שונה: הפעם הוא ממש ראה בעיניים שלהם תיעוב.

סיריוס הבין שאין ברירה. הוא יגור בבית של דוד שלו, אלפרד.

הוא עלה לחדר שלו להביא עוד כמה דברים אחרונים.

בדרך ראה את החדר של רגולוס, ריק. הדלת הייתה פתוחה, וסיריוס ראה את היומן שלו פתוח. סיריוס לעולם לא יוותר על הזדמנות להרוס לרגולוס משהו, במיוחד עכשיו. הוא נכנס לחדר שלו, והתחיל לקרוא את העמוד הפתוח ביומן:

"אני לא יכול לספר את זה לאף אחד.

אבל אני רוצה לספר.

אני התחלתי..."

"מה אתה עושה?!"